חשמלית ושמה נפילה

חתיכת נושא שדחוף לי לכתוב עליו הוא פחד.
אני מפחדת, שלא נאמר פחדנית. כן, אנחנו כן נאמר. אני פחדנית.
אני מפחדת כמעט מהכל, מפחדת ליפול, מפחדת לקום, מפחדת מכישלון, מפחדת מהצלחה, מפחדת מסוטים, מאנשים רעים, מפחדת שדברים רעים יקרו ליקיריי, מפחדת להישאר לבד (לא מעצם השהות לבד אלא שדברים רעים יקרו לי כשאהיה לבדי), מפחדת להיות חסרת אונים, מפחדת מתחושת הפחד עצמה.
נראה לי שהבהרתי את עצמי….

פחד בלתי נשלט

בכל מקרה, אני חווה עכשיו את הפחד הזה גם בתרגול שלי כשאני מנסה לבצע תנוחות שקשורות בשיווי משקל של הגוף כשהוא הפוך. כמו למשל ירידה לגשר מעמידת ראש (ויפריטה דנדאנסנה), או ירידה לגשר מפינצו' מיוראסאנה (עמידת אמות) וכ'. לא משנה כמה אני מתאמנת, כמה הגוף שלי חם ומוכן לתנוחה, כשאני עולה לעמידת ראש ומתחילה לכופף ברכיים כדי לרדת למטה, אני נתקפת פחד נוראי.

לא חשוב אם שני אנשים נוספים מחזיקים אותי (לפעמים זה אפילו מפחיד אותי יותר כי זה מוציא אותי לגמרי מהאיזון העצמי), לא חשוב אם המורה שלי בעצמה מחזיקה.

יש בי פחד בלתי נשלט ליפול, ואין לי יכולת אמיתית לבטוח ולהאמין שבאמת באמת יהיה בסדר. (את הפחד ליפול לא אני המצאתי וכבר דובר עליו רבות, רק חשבתי שבשלב זה של האימון שלי, זו לא תהיה עכבה כזו גדולה, הרי להיות הפוכה אין לי שום בעיה, אבל לרדת משם עד למטה, כבר סיפור אחר).

וכך כבר יותר משנתיים אני מתרגלת לפעמים אימונים כ"כ אינטנסיביים ופותחים את הגב העליון וכשמגיע הרגע להתהפך ולרדת לגשר אני נעצרת.

אחת לכמה זמן מנסה שוב עם תמיכה ועזרה אבל נמלכת בדעתי ועוצרת. והפחד הזה מעצבן אותי, מגביל אותי, תוקע אותי.

מטריף אותי הכלא הזה שמונע ממני להיות חופשיה לעשות את מה שאני לגמרי מסוגלת מבחינה פיסית. אז ברור, אני מזכירה לעצמי מפעם לפעם, להרגע, לשחרר – אי השתוקקות אמרנו, לא להאבק, להבין שאני עוד לא בשלה ולהאמין שיום יבוא ואתגבר גם על הפחד הזה (ועל כל השאר) אבל לאחרונה אני מרגישה שאי אפשר לדחות את זה יותר.

אני קמה בבוקר עם דבר אחד בראש: לרדת לגשר מעמידת ראש. לא קפה, לא פיפי, רק זה.

כשאני שותה בכל זאת את הקפה של הבוקר, אני אומרת לעצמי: אולי תרדי מזה, תורידי לחץ, אל תתני לאגו שלך שרוצה לסמן על זה וי להוביל, אבל משהו אומר לי שהפעם זו לא התעקשות, שהפעם הגיע הזמן לעבור דרך הפחד הזה ולטפל בו.

אם חייבים אז חייבים

אז היום בבוקר קמתי וכהרגלי מייד אחרי הקפה ניגשתי כמידי בוקר לעבודה. ישבתי למדיטציה, תרגלתי פראניאמה והופ התחלתי לחמם את הגוף, את עמוד השדרה, את המפרקים את השרירים, עד שהגעתי למצב שעמוד השדרה שלי הרגיש כמו חמאה ובית החזה שלי הרגיש כמו בלון הליום שרוצה לעוף למעלה ולהתנתק מהגוף ואז ניגשתי אל מלאכת הקודש שלי: לחסל את הפחד. חיסול גורלי

עליתי, ירדתי, ושוב עליתי, עם הקיר, בלי הקיר, התרחקתי מהקיר, התקרבתי, הכנתי מאחורי ערמה של שמיכות וכריות שיגרמו לי להרגיש בטוחה במידה ואפול על הגב ו…. וכלום. לא מסוגלת. הפחד משתק. הגוף כ"כ רוצה, כ"כ מוכן, הראש לא נותן.

ואז הגיעה השעה לנסוע להורי (המדהימים, האהובים, האמיצים) לשעור היוגה הקבוע שאני מעבירה להם כבר 4 שנים.

בדרך לשם במכונית החלטתי שאני הולכת לגייס את אמא שלי (שאיתה אני עוברת בשנתיים האחרונות התחזקות והעמקה מופלאה של הקשר בינינו) לעזרה.

מייד כשהגעתי, אמרתי לה: אמא אני צריכה ממך עזרה. וכשבישרתי לה מה היא צריכה לעשות, היא שאלה: "ואי אפשר בלי? את חייבת לעשות את זה?" הנהנתי בראש והיא אמרה: "טוב, אם חייבים אז חייבים"

אחרי שהסברתי לה, איך היא צריכה לעמוד ואיפה היא צריכה לתמוך, היא הסתכלה עלי ואמרה: " יהיה בסדר, אמא שלך הולכת לעזור לך " וכך התחלנו, עליתי, נתקפתי פחד, ירדתי, עליתי, נבהלתי, נפלתי (באחת הנפילות, נתתי לה מן ברכיה שעיקמה לה את המשקפיים, אבל מה לא עושים בשביל הילדים שלך), ושוב, היא מחזיקה ומעודדת אותי, אני יוצאת משיווי משקל וחוזרת, עד שהחלטנו לעזוב את זה קצת ולהתפנות לשעור שלהם שלשמו הגעתי.

צעד קטן לאדם

אחרי שנגמר השעור, ולפני שהחזרנו את הסלון לקדמותו, פרשנו את המזרון שלי לאורך השטיח, הסתכלנו אחת על השניה ובלי מילים ניגשנו שוב למלאכה.

אבא שלי תפס את מקומו על הספה וזרק הנחיות כמו: תבואי מהצד השני, תחזיקי יותר גבוה, תעבירי משקל לצד ההוא, אני עליתי על הראש ואמא שלי האלופה במיומנות שאין לי מושג איפה פיתחה החזיקה ביד בוטחת את הגב התחתון שלי כשאני מורידה לאט לאט שתי רגליים אל עבר המזרון לקריאות עידוד משניהם: "תמשיכי, תמשיכי, את שם, עוד קצת" ו…. הופ. אני שם. עומדת לי בויפאריטה דנדאסנה, החזה פתוח, ובמהופך אני רואה את ההורים שלי מוחאים כפיים ומתחבקים בהתרגשות, תוך קריאות "עשינו את זה" נרגשות.

מה יש לומר….. זה היה רגע הזוי, ומצחיק ומגוחך בפאתוס שלו. זה היה רגע קסום.
ולפחות להיום התגברתי על פחד אחד מיני רבים, קטן ולא משמעותי בחשיבותו ויחד עם זאת גדול כ"כ עבורי. עוד צעד אחד רחוק מכלא הפחדים והמחשבות שלי, עוד צעד אחד אל עבר החופש.