המקום שבו אנחנו רוצים להיות

פעמים רבות בזמן שיעור בקבוצה, אני מנחה תנוחה מסויימת.
לכל תנוחה בד"כ יש כמה רמות תרגול. יש את הוריאציה הקלאסית שלה, וריאצייה מקדימה  המיועדת להכנת הגוף לקראת התנוחה ולמי שמתקשה או עדיין לא בשל לבצע את התנוחה המלאה, ווריאציה מתקדמת למי ששולט בתנוחה ורוצה לנסות גרסה מורכבת יותר.
אבל מאחורי השונות ומעבר לרמת הקושי הפיסית, עומד אותו עיקרון. עומדת אותה מהות שהיוגה מנסה ללמד אותנו לחוות, ברמות שונות, ברבדים שונים של הקיום – תמיד אותה מהות.
לראות את המהות הזו בכל פעם מחדש, בכל סיטואציה או רמת תרגול בה אנחנו נמצאים, זה לתרגל יוגה.

העקרון הזה אולי נשמע פשוט והגיוני להבנה, אבל לא אחת הוא מקור להתקוממות של האגו ומכאן לתיסכול לא קטן.
הסברה הבסיסית של היוגה היא שחלק ניכר מהסבל בחיים שלנו נגרם מהסיבה הפשוטה שאנחנו ממוקדים רוב חיינו במקומות שבהם אנחנו רוצים להיות (או חושבים שאנחנו רוצים) ולא במקום שבו אנחנו נמצאים בהווה.

את מרבית מרצינו אנחנו מקדישים למחשבות על מה שהיינו, מה שקרה לנו בעבר או מה שנרצה להיות בעתיד. מעט מאוד זמן מוקדש למה שקורה כרגע. למקום הספציפי והמאוד מדוייק שבו אנחנו נמצאים.
וגם כשאנחנו נפגשים באיזו פיסת הווה שנזרקת לנו בפרצוף, לרוב אנחנו ממש לא מרוצים ממנה ומנסים בכל דרך ותחבולה אפשרית לשנות אותה, להאבק בה, להעלים אותה.
ואם בטעות אהבנו את נקודת ההווה שראינו, אדרבה, אנחנו נצמדים אליה, נאחזים בה ותובעים עליה בעלות במטרה להקפיא ולשמר אותה כפי שהיא בדיוק.

המקום שבו אנחנו נמצאים

שיעור יוגה הוא הזדמנות מצויינת לראות את זה קורה בפועל, כיוון שביוגה, כשהיא מתורגלת נכון,  אין מנוס מלראות בדיוק את המקום שבו נמצאים.
לא בטוח שנסכים להיות שם, במקום הזה. יכול להיות שננסה לברוח ממנו, לרוץ קדימה, לעשות יותר, לא לעשות בכלל, אבל עד שלא נסכים להתבונן, לחוות ולהיות במקום הזה, לא באמת נוכל ללכת קדימה.

קבוצות יוגה הן בד"כ תרכובת הטרוגנית של אנשים.
יש בהן אנשים מסוגים שונים, בגילאים שונים, במצבי חיים שונים. אנשים עם בעיות שונות, עם חולשות וחוזקות משתנות מאדם לאדם.
ברוב הקבוצות יש אנשים וותיקים יותר שנמצאים בקבוצה זמן ארוך, יש את אלה שהצטרפו מאוחר יותר ויש בד"כ את התלמידים החדשים שמצטרפים ולאט לאט, בהדרגתיות משתלבים בתרגול.

כשאני מנחה תנוחה או תרגול מסויים, אני לוקחת בחשבון את כל קשת הרמות והיכולות הקיימות בקבוצה, ובד"כ נותנת כמה אופציות לביצוע, כך שכל אחד בקבוצה יוכל ע"פ ההנחיה שלי, לחפש בגופו את המקום הנכון והמתאים לו לחוות את התנוחה (וזה אומר, מינימום כאב ומאמץ פיסי ומקסימום יציבות ונינוחות)
אבל תופעה מאוד נפוצה, היא לראות אנשים מסתכלים אחד על השני, משווים בין רמות הביצוע השונות ומונעים לפעול מתוך הרצון להיות במקום אחר.
זה הטבע שלנו. מצד אחד הוא זה שנותן לנו מוטיבציה לשאוף קדימה ולשנות, והוא גם זה שמפריע לנו ומכשיל אותנו מאידך.

כאבי אגו

אנחנו מתכופפים קדימה.
המורה הנחתה לכופף ברכיים כדי לא לעבוד מתוך הגב התחתון. אבל אנחנו מעיפים מבט הצידה ורואים שהבחורה לצידנו עם ברכיים ישרות, ולמתרגלת אחרת הידיים מגיעות אל הרצפה ולמרות שהמורה הנחתה לכופף ברכיים כמה שצריך כדי לא לחוש כאב בגב, מסתבר שהכאב שלנו בגב התחתון לא כואב כמו כאב האגו.

מאחורי כל תנוחה ותנוחה, מעבר לכל תרגול, קיים עקרון מסוים. קיימת מהות.
ואחד הדברים שאני ממש חשה שליחות להעביר הלאה, הוא לימוד הבנת המהות העומדת מאחורי כל דבר ודבר שאנחנו מתרגלים.

למשל תנוחת העץ היא תנוחה שעיקרה הוא שיווי משקל.
בהיותנו ישויות שיוצאות מאיזון כל הזמן, זו סוגיה אקוטית בשעורי יוגה, להיות בשיווי משקל.
לפעמים אני רואה אנשים שעדיין לא מצליחים להיות מאוזנים בתנוחה המלאה, ולמרות שאני חושפת בפניהם המון מצבי ביניים ותנוחות עזר שבהן אפשר לעשות פחות ולעבוד על שיווי המשקל מהמקום הנכון, עדיין יש אנשים שמעדיפים לנסות לקפוץ בעצבנות ולהשען על משענת קנה רצוץ, מאשר לראות את המקום הזה, ולהסכים לקחת צעד אחד אחורה.

ה-מהות שבפנים

אי היכולת לקבל את ההבנה שהם לא יכולים לשהות עדיין בתנוחה המלאה, מפריעה להם לראות את ה-מהות שעומדת מאחורי כל תנוחות שיווי המשקל והיא יצירת איזון, עבודה על התארכות בשני כיווני תנועה, השתרשות למטה וצמיחה למעלה, יצירת יציבות – לא חשוב, אם אנחנו עומדים על רגל אחת ושתי ידיים מעל הראש, או נעזרים בכיסא או בקיר, מניחים את הרגל נמוך יותר, או בכלל יושבים.

אם נוכל לראות בכל רגע ורגע את המהות שעומדת מאחורי כל פעולה שאנחנו עושים בשיעור יוגה (וכמובן בחיים בכלל..), נוכל להפוך את התרגול לזורם, קליל וחף ממאבקי אגו מיותרים.
אם נוכל בתוך התנוחה, ועל אף הקושי הפיסי שאנחנו לפעמים חווים, לחפש את המקום השקט, הרפוי, נטול המאמץ ולהתחבר אל המהות או העיקרון המנחה שקיים מאחור, נוכל לגלות שהגוף הופך פחות פיזי, והראש מתרוקן ממחשבות שיפוטיות, ויש לנו את היכולת לבוא במגע עם אותה מהות של שקט ויציבות שקיימת בנו תמיד.