שאלות ותשובות
דרך חדשה, היא דבר מרתק. כשאנחנו מתחילים ללכת בדרך כזו, אנחנו עושים זאת לרוב, עם קצה קצהה של אמונה שהדרך הזו תוביל אותנו למקום טוב.גם אם אנחנו לא יודעים בדיוק מהו המקום הזה, מה מזמנת לנו הדרך הזו, ועם מה נצטרך להתעמת ולהתמודד בה. אז אנחנו מתחילים ללכת, עם איזושהי אמונה עיוורת קטנטנה והרבה ספקות וחשדנות. ולאט לאט אנחנו מרשים לעצמינו לחוות חוויות חדשות, להקשיב, לרוקן את עצמנו ממה שאנחנו כבר יודעים ולהיפתח לרעיונות חדשים שממלאים אותנו, וככה בלי לשים לב, אנחנו הולכים בשביל, לפעמים לאט לאט, לפעמים מהר. ואז… במוקדם או במאוחר, אנחנו נתקלים באיזושהי משוכה: צומת דרכים, הר גבוה, פינה חשוכה, אבן מציקה בנעלי ההליכה, תהום מפחידה. ואז הן באות – השאלות. שאלות אודות הדרך שלנו, אודות קצב ההתקדמות בה, האם היא הדרך הנכונה לנו, אולי בכלל אנחנו טועים וכדאי לשנות כיוון, אולי המדריך שמוביל אותנו לא יודע את הדרך הנכונה, אולי כדאי להאט את הקצב, אולי כדאי להגביר, האם אנחנו פועלים נכון… שאלות שכאלה מופיעות כל הזמן באמצע הדרך ולמרות שעל פניו, הן מעמתות אותנו עם תחושות של חוסר בטחון וקושי לפעמים, הן הן קרש הקפיצה המרכזי שלנו להתקדם. הן גורמות לנו לחפש, לתהות, לברר, להתנסות, לטעות ולפעמים לצדוק, לפגוש מורים ושעורים חדשים, להגיע למסקנות, ללמוד, להתאושש ולהתחזק – הן מאפשרות לנו לגדול ולזכך את הדרך שלנו. מרגע שהן מגיעות, השאלות הן מנת חלקינו, פחות או יותר לאורך כל דרך, ולאורך כל הדרך. כמורה ליוגה וכהולכת בדרך היוגה, אני נתקלת בשאלות רבות ובלתי פוסקות. שאלות שאני שואלת את עצמי כל יום ביחס לתרגול העצמי שלי, ביחס להוראה שלי, ביחס להתנהלותי בחיים, ושאלות שאני נשאלת ע"י תלמידים, או אנשים שאני פוגשת במקרה, ומשוחחת איתם על יוגה. בדרך כלל העיסוק בשאלות שכאלה, השיחה עליהן, הדיון, המחקר וההתעמקות בהן, מהוות כר פורה ללימוד מרתק, מולידות מחשבות ורעיונות חדשים ומתגמלות את כל הצדדים הנוגעים בדבר: את הצד השואל, את הצד העונה, את מי שחוקר ולוקח חלק פעיל בדיון ובמחשבה וגם את הצד המקשיב מהצד ומברר בינו לבין עצמו את הסוגיה. לכן, אני מזמינה אתכם לבוא גם לכאן ולשתף. לספר חוויות מתרגול היוגה ומהחיים, תהיות, חששות, לשאול שאלות אודות עקרונות ביוגה ומשמעותם או תנוחות, סוגיות שמעניינות אתכם, או כאלה שהייתם רוצים לדעת עליהן יותר. דילמות או בעיות שנתקלתם בהם בשעורי היוגה, קשיים ורגעי אושר. או כל דבר שיתן לכולנו את הזכות להפרות, לגוון ולהעמיק את הלימוד בנושא המרתק בעולם (בעיני :blush: )
נושאים: הקרב הפנימי, כללי, תרגול | 750 תגובות »
31 במאי, 2009 בשעה 00:34
שלום לך יקירה.
סוף סוף נכנסת אחר כבוד אל מועדפיי ויהיה יותר קל לקפוץ לבקר.
עוד אין לי שם אך גם הוא בוא יבוא.
לאט לאט אבל בנחישות :pinch:
31 במאי, 2009 בשעה 08:01
שלום אינשם.
שמחה שבאת, ומבסוטה מהאינשם שלך (הוא זורק אותי אחורה לתכנית טלביזיה מילדותי שבה לאחת הדמויות הבובתיות קראו כך)
יש משפט, אני חושבת אמריקאי במקורו האומר בתרגום חופשי: "עיקביות היא שם המשחק" – ואני כמובן מסכימה איתו מאוד, ומוצאת אותו נכון בכל תחום בחיי וביוגה בפרט. (יש אפילו שני מונחי יסוד בסנסקריט שמדברים ממש על הסוגיה המרכזית הזאת)
אז אני מברכת על האיטיות ועל הנחישות ועל כל ביקור שמחמם לי את הלב
:heart:
31 במאי, 2009 בשעה 12:30
שלום ליאת
הזמנת לבוא, לשתף ולשאול, אז הנה אני מתייצבת עם שאלה ראשונה, ואני מתנצלת מראש אם זו שאלה שכבר שמעת או נשאלת מיליון פעם, אבל אם זה מעסיק אותי, יתכן וזה מעסיק גם אחרים ואז אולי לא יזיק להשמיע שוב.
הייתי שמחה לדעת מה עמדתך לגבי עמידות ראש.
אני מתרגלת כשנה יוגה עם מורה מאוד נחמדה, ובסה"כ די מרוצה, אבל מה, מידי פעם מגיע השלב של עמידות הראש שתמיד מכניס אותי: א. למתח ולפחד שלי להיות הפוכה ו-ב. גורם לי לפעמים ללחץ לא נעים בעורף. כשאני מרגישה אי נוחות אני כמובן יורדת ומשתדלת לא לעשות מעבר ליכולת, אבל בכל זאת מעניין אותי האם כך זה אמור להיות? ואיך בכל זאת אפשר לתרגל בלי ליצור נזק?
1 ביוני, 2009 בשעה 07:43
שלום אלה.
את אכן צודקת, שאלת עמידות הראש היא אחת השאלות הפופולריות, והיא מעסיקה ומטרידה לא מעט אנשים ולא בכדי, ולכן, טוב שהעלת אותה כי היא תנוחה שחשוב בעיני להבהיר לגביה כמה דברים.
קודם כל נתחיל בזה, שעמידת ראש נחשבת תנוחה מופלאה, שאין מספיק סופרלטיבים בספרים להלל את כל יתרונותיה, וביניהם: שיפור זרימת הדם ושטיפת הלב והעורקים וע"י כך שיפור בהובלת חומרי הזנה אל הגוף וסילוק חומרי פסולת החוצה מן התאים, ניקוי הרקמות בריאות, מנוחה משמעותית ללב, שיפור המערכת הלימפתית והרגעת מערכת העצבים, שחרור ויצירת מרחב בעמוד השדרה ועוד ועוד.
העניין עם עמידת ראש, שכדי לבצע אותה נכון באופן שלא יצור נזק, הגוף צריך להיות מוכן לקראתה היטב, וכיוון שכך היא לא נחשבת בעיני כתנוחה למתרגלים מתחילים למרות שאני שומעת ורואה הרבה מורים שמהר מאוד מנחים אותה והרבה תלמידים עם עורף כואב.
מעבר לזה, יש אנשים שלא מומלץ להם כלל לתרגל עמידת ראש (כמו אנשים עם לחץ דם גבוה או בעיות בחוליות העורף), דבר שלא תמיד מובא לידיעת המורה, ושלא כל המורים טורחים לברר.
אני חושבת שחשוב מאוד להבין שהדבר החשוב ביותר בעמידת ראש, (תנוחה שבה כל משקל הגוף עומד על העורף) הוא ליצור בסיס חזק ויציב. כדי לעשות זאת, הזרועות צריכות להיות חזקות מספיק, הכתפיים צריכות להיות חזקות וגמישות והיכולת להשתרש וליצור מרחב בגוף צריכה להיות טובה מאוד, כדי לאפשר לזרועות ולראש לדחוף את המזרון ולהתארך למעלה.
כשכל אלה עדיין אינם בשליטה, נוצרת דחיסה בחוליות העורף, ולפעמים בכתפיים, וזו הסיבה המרכזית שאנשים רבים כ"כ סובלים מאי נוחות או כאב בעורף בעקבות עמידת ראש.
מעבר לזה, כפי שציינת, להרבה אנשים יש פחד להיות הפוכים, פחד ליפול, וגם זה גורם שצריך לעבוד עליו בהדרגה עד שתחושת ביטחון ויציבות מתגבשת ומתייצבת בגוף.
אז מה עושים בכל זאת?
קודם כל, עמדתי היא, שלא כולם חייבים לתרגל הכל. יש כזה מגוון עצום של תנוחות ואם יש בעיה או קושי כלשהו עם תנוחה מסויימת צריך לוודא שיודעים ממה הוא נובע ואיך נכון לעבוד על הקושי הזה.
מעבר לזה, המתכון שלי לעמידת ראש בטוחה הוא הכנה טובה, ויסודית של הגוף, הרבה לפני שממהרים לעמוד על הראש.
עובדים על חיזוק הזרועות, על הגמשת הכתפיים, לומדים ליצור מרחב בכתפיים ומשפרים את יכולת ההשתרשות ויצירת המרחב בגוף בעזרתה. ובינתיים עד שכל אלה מתחזקים אפשר לתרגל אינספור הכנות לעמידת ראש. בעזרת קיר.
החל מהנחת הרגליים בזווית של 90 מעלות על הקיר, תרגול עמידת ראש עם רגל אחת על הקיר או עם שתי הרגליים. ובעיקר נכונות לעבוד נכון, בהתמדה, בסבלנות ומתוך קשב לגוף.
2 ביוני, 2009 בשעה 18:16
הי ליאת,
שאלה שמעניינת אותי כבר זמן מה – מה המשמעות של עצירות הנשימה בזמן תרגילי נשימה?
מה המטרות וההשפעות הגופניות, ומה המטרות המנטליות/רוחניות.
הניחוש שלי (מהמקום הלא משכיל שלי) – שהן באות ללמד אותנו סבלנות (כמעט מילולית – אורך רוח). אפילו אם זה ניחוש מוצלח, בטח יש עוד הסברים ורבדים, כבר הבנתי שככה זה ביוגה… אז אשמח לשמוע עוד.
תודה :thumbup:
אה, נזכרתי – האם יש סיכונים בעצירת נשימה?
2 ביוני, 2009 בשעה 22:07
הי נטע.
וואו.. שאלה שאלה שאלת כאן
השאלה כ"כ מצויינת שאני מקווה שהיריעה כאן לא קצרה מידי כדי לתת תשובה הולמת ומלאה. אני בהחלט אעשה כמיטב יכולתי.
אז כפי שהסקת נכון, כל דבר ביוגה פועל בכמה רבדים. ולכל פעולה יש השפעה הן ברבדים החצוניים והגסים יותר שלנו, קרי הגוף והן ברבדים המעודנים והפנימיים יותר שלנו, להלן הגוף האנרגטי, מצבנו הנפשי והמנטלי.
העיסוק בנשימה שלנו ובחלקים השונים שמרכיבים אותה (השאיפה, הנשיפה, והמרווחים ביניהן) הוא עיסוק ראשון במעלה ביוגה. הסיבה העיקרית לזה, היא שהנשימה היא הגשר הראשי שמחבר בין מצבנו הפיסי לבין מצבנו המנטלי.
כל שינוי פיסי, נפשי או מנטלי משפיע על דרך הנשימה שלנו ומכאן שגם אופן הנשימה שלנו משפיע על הרבדים השונים בקיום שלנו חזרה.
ומכיוון שהשקטת התודעה היא גולת הכותרת בתרגול היוגה, שיפור הנשימה, הארכתה ומעל הכל השליטה בה הוא אלמנט מרכזי בעיסוק היוגי.
לעצירת הנשימה (קומבהקה בסנסקריט), מיוחסת חשיבות רמת מעלה יותר אפילו מהנשימה עצמה. ומייד אנסה להסביר.
נלך מהגס אל המעודן:
קודם כל מהבחינה הפיסית, כל תירגולי הנשימה כרוכים בהכנסת כמות חמצן אדירה אל הגוף, גדולה פי עשרת מונים מזו הנכנסת לריאות בנשימה רגילה, מכיוון שהמון חמצן טרי מגיע למוח, המון פחמן דו חמצני מופרש. ותחלופת הגזים בדם ובגוף משתפרת לעין ארוך. בזמן עצירת הנשימה בתום השאיפה, נוצר מצב של הצטברות פחמן דו חמצני בגוף וכשהוא מתרוקן לאחר החזקה, זרימת האוויר פנימה נכנסת בשטף גדול יותר (כאילו האוויר נכנס מעצמו פנימה) מה ששוב בתורו משפר את זרימת החמצן והדם בגוף (בדומה לצינור מים שנחסם לזמן מה ואז שחרורו מאפשר זרימה בשצף חזק)
מבחינה מנטלית, מסתבר שדווקא המצב שבו פחמן דו חמצני מצטבר בגוף בזמן החזקת האוויר בתום השאיפה משפיע על השקטת התודעה, וברגע שתרגול הנשימות והעצירות מתבסס, יש תחושה מופלאה של שקט בראש.
מבחינה אנרגטית, דווקא בזמן העצירה, יש התעוררות אנרגטית פנימית, ומכיוון שאחת המטרות הראשונות ביוגה היא קודם כל לעורר את האנרגיה בגוף (ואז ללמוד לשלוט בה), עצירת הנשימה היא דרך נפלאה להרגיש את אותה התעוררות אנרגטית שבאה לידי ביטוי בצורות שונות: לעיתים תחושה של מערבולת פנימית או זרמים פנימיים.
אך הדבר המרתק ביותר בעיני בעצירת הנשימה הוא הרעיון הפילוסופי/ מעשי שעומד מאחוריה: ביוגה מיחסים חשיבות גדולה למרווחים.
לרוב בחיינו ה"רגילים" אנחנו לא חווים כמעט רווחים.
נדמה לנו שהמחשבות שלנו הן רצף אחד ארוך ומתמשך, שהנשימה שלנו היא רצף ארוך אבל למעשה המחשבות שלנו הן גלי תודעה נפרדים זה מזה שיש ביניהם רווחים. גם בין השאיפה לנשיפה יש רווח ובין הנשיפה לשאיפה שאחריה עוד רווח. הרווח הזה הוא בעצם מעין רקע קבוע שנמצא שם כל הזמן מאחורי המחשבות, הנשימות, פעימות הלב שלנו. הרווח הזה הוא רובד פנימי בקיום שלנו שאנחנו רוצים לבוא איתו יותר ויותר במגע כחלק מהפניית כל החושים שלנו פנימה ביוגה (במקום החוצה בחיי היומיום).
הרווחים האלו מתקיימים גם בטבע סביבנו, במעברים בין יום ללילה ובין לילה ליום חדש, בין גאות לשפל וכ', ומתוך ההבנה שאנחנו מיקרוקוסמוס של היקום, שכל התהליכים שקורים ביקום מתקיימים גם בנו – מתוך הרצון הזה לחוות את היותנו חלק בלתי נפרד מאותו יקום אנחנו רוצים לחוות בגופנו גם את החלק הזה.
למעשה, בטקסטים יוגים קלאסיים, מתואר מצב בשם קייבלה קומבהקה ובו כשהיוגי מגיע לרמת תרגול מסויימת הוא חווה עצירת נשימה טבעית, ספונטנית וללא כל מאמץ. תחלופת הגזים בגופו ממשיכה להתקיים כרגיל רק בלי הפעולות ה"גסות" של שאיפה ונשיפה, וזה מצב שיכול להימשך דקות ארוכות.
יכולה להעיד רק ממקומי הקטן והצנוע, שלפעמים בעקבות תרגול פראניאמה (תרגילי נשימה) מסיבי, יש לי ממש תחושה כאילו הנשימה נעצרת מעצמה, בלי כל ניסיון מצידי להחזיק אותה בכוח ויש מן שקט מופלא ותחושה שאפשר פשוט להמשיך כך לאורך זמן. רגעים כאלה גורמים לי להבין עקרונית ובזעיר אנפין איך במצב מאוד מתקדם עצירת האוויר יכולה מאוד להתארך.
וממש לסיום לשאלתך האחרונה בקשר לסכנות בעצירת הנשימה:
כמו כל כלי רב עוצמה, גם עצירת הנשימה היא חרב פיפיות.
היא יכולה הרים לגבהים כשהיא מתורגלת נכון, ומתוך קשב והתאמה למתרגל, ויכולה לגרום לנזק אם היא מתורגלת באופן שאינו הולם את יכולתו ומצבו של התלמיד.
מכיוון שהחזקת הנשימה משפיעה ישירות על מערכת העצבים, פעולת הלב וכ', יש כמובן מצבים שונים שבהם לא מומלץ לעצור את הנשימה (כמו במקרים קיצוניים של לחץ דם גבוה או בזמן הריון) ולכן חשוב מאוד שהמורה יהיה מודע למצבם של תלמידיו וקשוב להשפעת התרגול עליהם.
ההנחיה שאני נותנת בד"כ לתלמידים, היא לא להחזיק בכוח. להחזיק עד הנקודה שמתאימה להם מבלי להגיע למאמץ או לתחושות מועקה של סחרחורת או בחילה, ולשחרר.
לאט לאט, עם התרגול, יכולת ההחזקה הולכת ומשפרת באופן טבעי ואז אפשר להתחיל לתרגל עצירות ארוכות יותר.
מקווה שהצלחתי להטיל קצת אור על הסוגיה ושלא הגזמתי והפחדתי אותך לגמרי
3 ביוני, 2009 בשעה 13:09
תודה רבה על התשובה המעמיקה!
לגמרי לא מפחיד, להפך – מעניין ופותח כיווני מחשבה רבים וחדשים. אני אהרהר קצת ואם יהיו לי שאלות המשך – אחזור ואשאל.
:thumbsup:
3 ביוני, 2009 בשעה 13:57
פפף – נרגעתי :sideways:
בשמחה רבה :flrb:
5 ביוני, 2009 בשעה 18:36
אהלן!
אני מתרגל יוגה כבר כשנה. מדי פעם המורה שלי אומרת לנו לשים את המודעות, למשל, בחלק האחורי של הברך.
למה היא מתכוונת בדיוק? (אני זוכר במעורפל משיעורי היוגה באוניברסיטה שהמורה היה מסביר למה בדיוק לשים לב, אבל המורה הזו לא מפרטת).
תודה
5 ביוני, 2009 בשעה 19:26
הי גילי
שאלה מעניינת שאלת.
העיסוק המרכזי ביותר ביוגה, אולי גולת הכותרת שלה, היא התודעה שלנו. אנחנו אמנם עובדים עם הגוף ועם הנשימה אבל המטרה האמיתית שעומדת מאחורי כל הפעולות האלה היא התודעה והרצון להשפיע עליה באמצעות העבודה עם הגוף והאנרגיות שלנו.
אחד העקרונות הבסיסיים ביותר ביוגה הוא הקשר הבלתי ניתן להתרה בין התודעה שלנו (או לצורך העניין המודעות) ובין מצב האנרגיה שלנו וכתוצאה מזה גם מצבנו הפיסי.
מתוך העקרון הזה, הפניית המודעות שלנו לאיזור מסויים בגוף, תוליך מיידית גם את האנרגיה שלנו אל אותו המקום ואיתה את זרימת הדם והחמצן למקום ובעקבותיהם שיפור תפקודו של אותו איזור בגוף.
אני מניחה שההנחיה להפנות את המודעות אל אחורי הברך באה בזמן תנוחה מסויימת שעבדה על מתיחה או התמקדות באיזור זה. המודעות יכולה להיות מופנית להתארכות השרירים מאחורי הברך או להובלת הנשימה לאיזור, להתמלאות שלו באוויר או לאיסוף שלו – תלוי מה הכיוון שעליו עובדים וכדאי באמת להבין למה הכוונה בדיוק באותו הרגע שבו ניתנת ההנחיה.
מה שמביא אותי לעניין השני שרציתי להתייחס אליו
:
אתה אומר שהמורה אינה מפרטת בעניין הזה, ואני חושבת שממש כדאי לשאול אותה, במהלך השעור או בסופו, או בכל שעת כושר שנראית לך מתאימה.
סביר להניח שהיא תשמח מאוד לשאלה הזו ותוכל לחדד עבורך את ההבנה ועבור עצמה את היכולת להנחות בצורה מדוייקת יותר להבא.
מעבר לזה, אם עניין מסויים לא ברור עבורך, יש סיכוי טוב שגם אחרים לא הבינו עד הסוף ואז זו הזדמנות מצויינת להסביר את הכוונה לכולם – זה רווח נקי לכולם.
יכולה להעיד מנסיוני,ששאלות של תלמידים, לא רק עוזרות לתלמידים להבין טוב יותר ולבצע את התרגול נכון, אלא מאפשרות לי לשים לב, איזו הנחיה דורשת הסבר מפורט יותר ונותנת לי את הזכות להעמיק ולשפר את ההוראה שלי ולהיות מורה טובה יותר.
בכל אופן, מקווה שעניתי קצת על השאלה (?) ואם לא, או שיש שאלות חדשות שמתעוררות אשמח כמובן לעזור.
שבת משובחת בינתיים :cocktail:
8 ביוני, 2009 בשעה 11:08
תודה על התשובה. חשבתי שיש איזו הנחייה כללית כזאת, במה להתמקד. אם זה משתנה מתרגיל לתרגיל אז באמת כדאי שאני אשאל בשיעור עצמו. יש לי איזה קושי עם לשאול, מרגיש כאילו זה מפריע למהלך השיעור, אבל אנסה להתגבר.
4 בדצמבר, 2009 בשעה 22:49
הי ליאת
נשאלתי ע"י מתרגלת, האם בתנוחת ההרפייה על הבטן (למשל לפני קוברה), שיש בה מעיכה של החזה, האם זה לא פוגע בחזה?…
ובכלל מה ההתייחסות של היוגה לכך.
ידוע שהטקסטים הקלאסיים מכוונים אך ורק למתרגלים גברים, ואין בהם בכלל התייחסות לנשים,
אך אשמח לשמוע את דעתך בנושא.
כמו כן מה דעתך לגבי תנוחת השינה המומלצת? על הבטן? על הגב? על הצד? תנוחת "לטאה"? תודה.
5 בדצמבר, 2009 בשעה 02:22
הי אלפא
נתחיל בזה שזה לא מדוייק
זה נכון, שרוב הדיבור על תרגולי יוגה הוא דיבור גברי, אך דווקא המיתולוגיה והטקסטים היוגיים הקלאסיים רבויים בדיבור ומסרים אודות נשים ואודות הכוח הנשי שהוא הוא על פי היוגה הכוח המניע, המחולל, היוצר בכלל ויוצר חיים בפרט. אפשר לקרוא את זה באינספור טקסטים. החל מהאופנישדות (שהם בין הכתבים העתיקים שנכתבו אחרי הודות), ובטקסטיים טנטריים קלאסיים רבים. בטקסטים האלה יש שיחות בין שיווה לפארווטי. בחלק מהשיחות האלה שיווה הוא כהרגלו המורה של פארווטי שמלמד אותה את רזי היוגה אבל בחלקם דווקא היא המורה שלו. ולפעמים דווקא כשהיא בתפקיד התלמידה, היא זו שבסופו של דבר, באמצעות שאלותיה החכמות ומסירותה מלמדת את שיווה הגדול את מוסר ההשכל. גם במהבהראטה נשים הם חלק חזק ועוצמתי בעלילה וזו גם ההתייחסות אליהן, והן מופיעות דווקא בתור מי שלגיבורים הגברים שעוברים את השינוי יש הרבה מה ללמוד מהן. מעבר לזה בטקסטים יוגים מאוחרים יותר יש התייחסויות לא מעטות לנשים.
מעבר לזה, ככל שאני מעמיקה את הקריאה שלי בטקסטים היוגיים, במשך השנים, מתחזקת אצלי יותר ויותר התחושה שאחת הסיבות שאין התייחסויות מפורשות לנשים היא שהטקסטים האלה מנסים לתאר את הדרך של האדם באשר הוא להתחבר אל האלוהי, אל הפורושה, ובסופו של דבר מתחת לגוף של כולנו, גברים ונשים, קיימת אותה פורושה. וככל שאני קוראת שוב ושוב את הסוטרות של פטנג'לי וטקסטים אחרים אני מגלה את האוניברסליות שלהם.
לא. ממש לא.
מרכזה של תנוחת הקוברה הוא עמוד השדרה. יצירת אורך מקסימלי של הגוף ומרחב אדיר ומתוך האורך הזה פתיחה. במצב הזה (וגם בזה שלפניו) מתקיימת התארכות של צידי הגוף, של החלק האחורי של הגוף – עמוד השדרה ושל החלק הקדמי של הגוף – הבטן והחזה. בתנוחות ההכנה לקוברה יש מעין התגלשות של הצלעות על גבי המזרון קדימה והובלה של בית החזה קדימה. ומכאן, לא מעיכה ובטח שלא פגיעה לחזה.
מניסיוני, לפעמים נשים מניקות או נשים עם רגישות בחזה (בזמן ביוץ וכ') לפעמים מרגישות לחץ מסויים וגם התשובה לזה היא בד"כ יצירת אורך ומרחב כך שהחזה עצמו לא מונח על הקרקע.
לאנשים הסובלים מרגישות בגב, מומלץ לאמץ שכיבה על הצד, בתנוחת עובר כשכרית מונחת בין הירכיים.
גם שינה על הגב עם הגבהה של כרית או שמיכה מתחת לברכיים יכולה לעזור (באופן הזה הגב התחתון שטוח ופרוס טוב יותר )
8 בדצמבר, 2009 בשעה 17:48
הי ליאת
לא יודעת איך בדיוק לשאול את זה,
הלכתי למדיטציה שהסתבר שכולם כבר ידעו מה לעשות, ואני לא. המנחה נתנה קצת הדרכה על איך להרגיש את הגוף, אבל אז היא שקעה גם היא בשקט כזה, וכולם מסביב גם, ולא הייתי בטוחה מה אני צריכה לעשות שם.
אז מה שקרה היה שלא פקחתי את העיניים, ובמשך כחצי שעה, בחושך ובשקט מוחלט, לא עשיתי כלום. היו קטעים ששמעתי כל מיני רחשים, למשל אלו שנושמים לידי או מכוניות בכביש או מישהו שקרא במדרגות בחוץ, היו קטעים שחשבתי על הגוף שלי והרגשתי ביתר שאת כל מיני איברים וגם איזו בליטה במזרון ששכחתי ליישר והציקה לי, והיו קטעים שכאילו התנפלו עלי כל מיני מחשבות, וכל הזמן ניסיתי לתת להן לעבור ולא לשקוע בהן, ואולי דוקא זה מה שפינה מקום לעוד ועוד כאלו.
בסוף היה דונג כזה של פעמון, והמנחה התעוררה והתחילה להנחית את כולם, ואני לא הרגשתי שכל כך המראתי האמת…
אבל בסוף בסוף, כלומר יום ויומיים אחרי זה, היתה לי הרגשה טובה יותר באופן שאולי, מי יודע, קשור לחצי שעה שקט הזו.
אשמח לתובנות!
תודה
8 בדצמבר, 2009 בשעה 17:58
הי מודטת מתחילה
הדברים שהרגשת נשמעים קלאסיים לגמרי למדיטציות ראשונות, ובאופן כללי גם אנשים מנוסים שמורגלים בתרגול מדיטציות ארוכות חווים בד"כ בדקות הראשונות לישיבת תחושות דומות למה שחשת.
מה שקורה הרבה פעמים הוא שכשאנחנו עוצרים רגע ומנסים למקד את תשומת הלב שלנו בדבר אחד, מתעוררות בנו כל ההתנגדויות הפנימיות, ופתאום נראה שיש יותר מחשבות, פתאום נראה שלא נוח לנו בגוף, פתאום מגרד לנו, מציק לנו והתודעה שלנו בורחת לכל כיוון אפשרי דווקא כשאנחנו מנסים לכנס אותה.
לאט לאט עם התרגול מתקצר הזמן שבו חווים את אי השקט הראשוני הזה לטובת זמני השקט שמתארכים, כשכמובן גם למצב הנפשי והמנטלי שאיתו אנחנו מגיעים למדיטציה יש השפעה מכרעת על האופן שבו המדיטציה תרגיש באותו יום.
לא יודעת אם עזר לך קצת….
מוזמנת להבהיר אם בא לך
בהצלחה בכל מקרה, וימים יפים
9 בדצמבר, 2009 בשעה 16:29
הי ליאת
אני שואלת אם מה שעשיתי היה באמת 'מדיטציה', כמו שהתכוון המשורר, או שסתם ישבתי בעיניים עצומות וחשבתי שזה זה. כלומר, זה מה שאנשים שעושים מדיטציה, נניח כל בוקר, עושים? מתיישבים במיטה, עוצמים עיניים, מקשיבים לעצמם ולכל מיני ומתכנסים בשקט? ולאט לאט השקט הזה שלהם יותר נקי, כלומר הראש לא בורח לכל מיני מקומות? ומה לגבי כל המחשבות שבאות והולכות, האם התנועה הרבה שלהן תוך כדי משקיטה אותן אחר כך, בשעות שאחרי?
או שכדי להגיע לתוצאות האלו שכתוב עליהן בספרים, שכמה מדיטציה עושה טוב וכל זה (ואני בטוחה שזה נכון) צריך למשל לדמיין משהו ספציפי, או לעשות איזה הליך מחשבתי מסוים של להתרכז במשהו (אום?), ואם סתם יושבים עם עיניים עצומות אז זה ממש לא זה.
כלומר… הממ.. .מה צריך לעשות כדי לזכות ביתרונות הגדולים של המדיטציה, כלומר מה צריך לעשות כדי שזו תהיה מדיטציה?
מקוה שהבהרתי…
9 בדצמבר, 2009 בשעה 17:56
הי לך שוב
את שואלת כמה שאלות, ועל כל אחת מהן אפשר לדבר ולכתוב תילי תילים :smartass:
מדיטציה בעצם היא לא מה שאנחנו עושים. מדיטציה למעשה היא מצב שבו התודעה מכוונת למקום אחד וגלי המחשבה פוחתים מאוד או פוסקים כך שהתודעה שלנו שקטה ויכולה לבוא במגע עם רבדים אחרים מעודנים יותר בקיום שלנו שהרעש שבו אנחנו חיים ביום יום בד"כ מסתיר.
כל השיטות הרבות לתירגול מדיטציה הן בסופו של טכניקות (ואכן יש המון המון) להשקטת התודעה וכולן לגיטימיות בהתחשב כמובן בהתאמתן למי שמתרגל אותן.
מכיוון ששהיה במצב מדיטציה בו התודעה מפוקסת ו הראש לא בורח לכל מיני מקומות זה אולי אחד הדברים הקשים ביותר לעשות, הרבה מהטכניקות מלמדות למקד את תשומת הלב בדבר אחד, על מנת "לקשור" את התודעה ולרכז אותה ולמנוע ממנה להתפזר.
אפשר למקד את תשומת הלב בכל מיני דברים: בנשימה, בכניסה וביציאה שלה מהגוף, במגע האוויר עם הנחיריים, אפשר להתמקד באיבר מסויים בגוף (עמוד השדרה, הבטן, הלב…) ולהתבונן בנשימה נכנסת ויוצאת דרכם, יש באמת אינסוף דרכים.
יש דימוי מוצלח שמתאר יפה את העניין הזה ובו מתארים תינוק שמשחק עם חפץ חד או מסוכן שאנחנו רוצים להרחיק ממנו וכדי לעשות את זה ולעבור את זה בשלום, אנחנו לוקחים ממנו את הסכין לדוגמא ונותנים לו צעצוע אחר במקום.
אותו דבר כאן, התודעה שלנו היא התינוק שמשחק כל הזמן עם המחשבות והרגשות שלנו וכדי להרחיק אותם ממנה אנחנו נותנים לה "צעצוע" אחר להתעסק בו..
אם תרגול מדיטציה הוא דבר שמעניין אותך, הייתי ממליצה לך למצוא לך מסגרת באיזור מגורייך שבה תוכלי לתרגל. זה יכול להיות חוג מדיטציה או יוגה שהמדיטציה היא חלק בלתי נפרד ממנה. מאוד קשה לתרגל בהתחלה ללא מסגרת וללמוד להבין בלי מורה או מסגרת שמרכזת, מסבירה ותומכת בתהליך.
ואם יש לך עוד שאלות, אשמח כמובן לעזור כמיטב יכולתי :flrb:
9 בדצמבר, 2009 בשעה 21:11
תודה על התשובות המושקעות והיפיפיות, שמבהירות לי מאד!
ובטח שיש לי עוד שאלה, ומצוין שהזכרת יוגה, כי זהו בדיוק.
כשאני מתרגלת יוגה, ואז יש את שלב ההרפיה הזה בשכיבה נינוחה והמנחה מתחילה להדריך אותנו בדמיון, אז אני בקלות מתנתקת מכל המחשבות ודי מהר גם מהמילים שלה. ורק כשהיא אומרת עכשיו לפקוח עיניים אני פוקחת, ואין לי מושג כמה זמן עבר או מה היא אמרה בין לבין…
השאלה שלי היא איך יודעים אם נרדמים או לא.
ולמה אחרי יוגה עושים את המדיטציה בשכיבה, ואילו בסשנים של מדיטציה לבד – בישיבה.
המון המון תודה!!
12 בדצמבר, 2009 בשעה 20:18
קודם כל, תודה לך מודטת, על השאלות המדוייקות
לשאלתך הראשונה, באמת קיים גבול דק מאוד בין הרפיה מאוד עמוקה לבין שינה. זו הסיבה שהרבה אנשים פשוט נרדמים בהרפיה (מאוד קל לחצות את הגבול הזה), אצלי בשעורים יש אנשים שמהשניה שהם נשכבים להרפיה הם פשוט מתחילים לנחור
ההבדל המהותי בין שינה להרפיה היא כמובן המודעות.
אם בזמן ההרפיה, למרות המצב השקט של המוח עדיין יש לך סוג של מודעות לגוף, למצב המחשבות, לנשימה וכ', כנראה שמה שאת חווה היא הרפיה עמוקה. אם לא, מאוד יכול להיות שגלשת מעט הלאה לנמנום…
הסיבה שאחרי שעור יוגה מתרגלים הרפיה היא בעיקר כדי לתת לגוף ולתודעה את האפשרות להפנים ולספוג אליו את העבודה שנעשתה, ולסיים את השעור כשהתודעה והגוף רגועים ורפויים. באותה מידה בהחלט מומלץ לסיים עם מדיטציה ולקבל את תחושת שקט ורעננות, רק שרוב האנשים בשעורי היוגה מאוד עייפים אחרי השעור ומרגישים צורך לשכב. מעבר לזה יש חשיבות לשכיבה ולשחרור האחיזה הטוטאלי הזה בגוף.
מדיטציה היא כבר סיפור אחר לגמרי, במדיטציה אנחנו רוצים את עמוד השדרה זקוף וישר ואנחנו רוצים לעודד את המצב של שקט ונינוחות גופנית מצד אחד ביחד עם מודעות גבוהה ועירנות מוחלטת. והסיבה שבד"כ לא מתרגלים מדיטציות בשכיבה, היא בדיוק בגלל הנטיה שלנו להירדם במצב הזה
ואגב, המון פעמים אפשר לראות אנשים לגמרי נרדמים בגם בישיבה..
כמו שתוכלי לקרוא בפוסט שכתבתי: "בין הארה לנמנום"
http://www.anandanow.com/?p=528
:sleeping: