ביאת המשגיח

פעם אמרה לי מיכל (אישה חכמה ויקרה לי), שלדעתה יש השגחה פרטית ועליונה שמגנה עלי.
לא היה לי הרבה מה לומר על זה. באותה העת לא היה לי שום עניין בישויות אסטרליות ונשמות מגנות, ובילדותי פיית השיניים מעולם לא הניחה מתנות מתחת לכרית שלי (שום דבר המעיד על חוסר באהבה כלפיי, רק על הורים קיבוצניקים ) כך שהמבט שלי כנראה אמר: ????

היא הסתכלה בי במבט השליו הזה שיש לה כשהיא יודעת משהו, ושאלה אותי האם אי פעם נפגעתי קשה באיזשהו ארוע מסוכן כמו תאונה? האם עברתי איזושהי מחלה קשה? פציעה? האם הותקפתי אי פעם? האם עמדתי מימיי בסכנת חיים? – התשובה על כולן היתה לא.
"אז זהו" היא אומרת בחיוך. "כמו שחשבתי. יש לך השגחה. משהו מגן עליך"

שתי תחושות התפשטו בי באותו רגע ונאבקו על מקומן: האחת היתה אוסף של כל המחשבות הציניות שיכולתי לגייס, התחכמויות ומטבעות לשון זחוחים עברו במוחי מלגלגים איך בשם אלוהים אני מעיזה אפילו לשקול הסבר שלקוח היישר מעולם הפיות והשדונים.
השניה היתה תחושת אופטימיות ורדרדה, ילדותית ומצחקקת שמתפתה לגלגל את המחשבה הסכרינית: "מישהו שומר עלי" :batman:

מאז הפכתי שוב ושוב בטענה הזו שלה.
אני מסתכלת סביבי ורואה את חייהם של הקרובים אלי, של חברים ומשפחה. רואה אנשים שהבחירות שלהם בחיים מובילות אותם שוב ושוב למצבים קשים, וגם כאלה שהקשיים, המחלות והתאונות פשוט מגיעים אליהם וחוזרים ללמד אותם שעור עלום ומסתורי. רואה אנשים שגורלם לא שפר עליהם, שהתמודדו עם מחלות קשות, אפילו מוות. ולא יכולה ממש להכחיש את העובדה שנסיבות חיי (תודה תודה תודה לאל) לא הביאו אותי להתפתח דרך מצבים אקוטיים ומסכנים.

בחנתי שוב ושוב את ההשלכות השונות שיהיו לקבלת אחת מהאמונות העומדות לרשותי בסוגיה זו.
אפשרות אחת מצביעה על לוגיקה חדה ופרקטית, לפיה אין בעולם כוחות כאלה שבאופן מודע מרחפים מעל אנשים ומגנים עליהם. אנשים מתפתחים כפי שהם מתפתחים, בוחרים בחירות שגויות או נכונות ומגלים בדיעבד אם צדקו או טעו, וזהו. – ההשלכה של אמונה שכזו משאירה אותי כפי שהייתי עד אז: פחדנית חרדתית, בחורה מחכה לבשורה. רעה.
מאויימת מכל דבר, מסרבת לנסות את מזלי, מחליטה מראש שהמזל מגיע לסוג מסויים מאד של אנשים ואני לא ביניהם. ולמרות שהיא לא באה בד"כ (הרעה), אין שום סיבה להפסיק לחכות לה.

אל האפשרות השניה אני לומדת להיפתח טיפין טיפין בשנים האחרונות, עם חיפושיי בדרך והכרותי (הגם שעקיפה) עם רבדים מעודנים בקיום שלי, עם סיפורים ומצבים שבהם אנשים מתקיימים במישורים לאו דווקא פיסיים.
אני זוכרת שבשלב מסויים צצה במוחי המחשבה: "ונגיד שיש כזה כוח, מה אז? ומה אכפת לי לאמץ אותו אלי?" – ומאז צצה לראשונה, היא שבה ומבצבצת במוחי מפעם לפעם.

העניין עם אמונות, הוא שיש לי את הכוח ליצור אותן, לשתול אותן, לאמץ אותן ולראות את העולם שלי דרכן, והן אלה שיקבעו את דרך ההתנהלות שלי בעולם.
והעניין הנוסף הוא, שאם אני לא אבחר את האמונות שיועילו לי, עד מהרה יהיו מחשבות אחרות שיתישבו במוחי וישתלטו על האופן שבו אני נעה בעולם.
ואם יש משהו משמעותי אחד שהיוגה השפיעה עליו וממשיכה לשנות בחיי, הוא האופן שבו אני נעה בעולם, כך שדרכי ביוגה מאפשרת לי לא אחת להיפתח, או לפחות לא לשלול דברים שנשמעים לי לא הגיוניים, מהסיבה שאני לא מבינה אותם.

מכיוון שהאמת הצרופה האחת, במידה והיא קיימת, מצויה לה באיזשהו מימד בשקט, וסביבה כל האמיתות שלנו הן תמיד יחסיות, תמיד חלקיות, תמיד חושפות רק חלק צר של התמונה הכללית (ע"ע משל העיוורים והפיל), ומכיוון שיש לי את היכולת לייצר בחירה, מוטב לי, כך אני מרגישה יותר ויותר לאחרונה, לבחור באופן מודע באופציה שבה אני מוגנת. לחשוב בכוונה תחילה שיש שם כוח או כוחות, שעובדים יחד בתאום ומאפשרים לי לעבור את מה שאני צריכה לעבור כאן ומחזיקים אותי שלמה.

אני חושבת על זה, בכל פעם שמישהו חותך אותי בפראות בכביש, בכל פעם, שבדיקות שגרתיות יוצאות תקינות, כשאני הולכת בלילה ברחוב חשוך, כשאני מטיילת בעולם במקומות משונים לי ומפחידים לפעמים וחוזרת בשלום – בכל הרגעים האלה שבהם קו דקיק ובלתי נראה מפריד בין סכנה לשגרה בטוחה, ואני נותרת בצד הבטוח שלו, אני בוחרת להיות מושגחת.

ולו בשל העובדה שהמחשבה הזו, מופרכת ככל שתהיה, מאפשרת לי לצלוח פחדים, עכבות ודעות קדומות, אני חושבת אותה באופן מודע.
אמת או בדיה, אני מקדמת בברכה את ביאת המשגיח שלי ונזכרת שמתישהו לפני כמה שנים, אישה אחת חכמה, עם חושים מאוד חדים העלתה סברה שכזו ומרשה לעצמי להתחמם קצת באורה, ולהתמלא בתחושות זרות ומשונות כמו בטחון, אמונה ושלווה.
:angel: