הקלקול האנושי

היום נפגשתי עם נ' המהוללת, הלוא היא מייסדת ומקימת הבלוג הזה, שבאה לחופשת מולדת קצרה, בטרם תתעופף שוב אל הקצה השני של העולם.
ישבנו וטחנו את המוח במשך כמה שעות (טוב בסדר, אני הייתי אחראית בעיקר על החלק הזה).
דיברנו על נשים ועל גברים, על יחסים בין אנשים, ואז היא סיפרה לי קטע מסרט שראתה. אני אנסה לתאר אותו, אז סליחה אם אני לא מדייקת בפרטים (נ' מוזמנת לתקן):

היא סיפרה על אחת הגיבורות בסרט, שנזכרת בפלאשבק בסיטואציה מילדותה שבה היא נמצאת כילדה על חוף הים ובונה ארמון בחול, ועיניה שוזפות לראשונה בחייה, ילד שמוצא חן בעיניה, והיא מתמלאת התרגשות חדשה, ואז מגיע הילד, בועט בארמון החול שלה ומסנן מבין שיניו קללה עסיסית של ילדים (את קקה או משהו בסגנון, לא ככה נ'? :sideways: )
הילדה רצה בבכי לאמא שלה ומספרת לה על המקרה ועל העלבון ותחושת הדחיה, ואמא שלה צוחקת ומניפה את ידה בביטול באומרה: "אההה… זה בסה"כ אומר שאת מוצאת חן בעיניו!"
ואז נגמר קטע הפלאשבק, ושבים אל הגיבורה הבוגרת שאומרת: "ומשם התחיל הקלקול האנושי" :pinch:

אז כן, ככה אנחנו יצורים מוזרים, באים לעולם עם הצורך לתייג.
בכל פעם שמופיע משהו בחיים שלנו, אנחנו רצים מייד לתת לו שם, לשים מעליו כותרת, להבין אם הוא טוב או רע לנו, ולקבוע לו משך או תוקף זמן.
הבעיה מתחילה כשהחלק מהדברים בחיים לא מתיישבים בדיוק מתחת לקטגוריות שלנו, לא לגמרי מתאימים, ואז קורים בד"כ אחד משני דברים: או שאנחנו מנסים לכופף ולהכניס אותם בכוח מתחת לאחת התבניות שלנו, למרות שזה מרגיש לנו לוחץ ולא מתאים, או שלחלופין, בגלל האמורפיות של דברים מסויימים, אנחנו פשוט מפספסים אותם, כי אין לנו את היכולת לתפוס אותם, למלל אותם או להכניס אותם לקופסא.
ואחרי הכל, זה בסדר שזה ככה, זה הכלי שלנו, ללמוד דברים חדשים, להוסיף נדבך על נדבך, להפריד דברים אחד מהשני ולהגדיר את עצמנו מול העולם.
זה מה שעוזר לנו להתנהל בעולם החיצוני, אבל גם מה שמפריע, כי מתוך המבנה הזה (שכולל מחשבות, רגשות, מבנים, תפיסות ורשמים), נולדת האשליה שאנחנו באמת נפרדים מהקיום שסביבנו, וככה, עם "הקלקול האנושי" הזה, אנחנו באים לעולם כדי ללמוד איך לתקן, להפריד את עצמינו ממה שבאמת נפרד מאיתנו, ולהתעלות מעל צמדי הניגודים כדי להיזכר מחדש  במה שמעולם לא נפרדנו ממנו.

אצל תלמידים מתחילים בשעור יוגה אפשר לראות את הבלבול הזה בגוף.
איברים מסויימים מחוברים באופן אוטומטי ובלי כל הצדקה עם איברים אחרים (למשל, בכל פעם שהידיים מתרוממות למעלה, הכתפיים מתכווצות ובאות איתן אוטומטית), ולעומתם חיבורים אחרים, חשובים, אינם קיימים בגוף (למשל, כשהחזה רוצה היפתח, החיבור ההכרחי של הבטן והצלעות אל הגב, לא קיים שם, וכך נוצרים דחיסה ושקע בגב התחתון על פני אורך ומרחב)
ואחד הדברים הראשונים שאנחנו רוצים ללמוד בתחילת הדרך הוא לפרק את החיבורים האוטומטיים שאינם נחוצים לנו ובמקומם ללמד את הגוף ליצור חיבורים חדשים, וזה קשה… קשה מאוד בהתחלה, ועשוי לקחת זמן.
ואם זה כ"כ קשה ליצור את זה בגוף, אז ליצור את אותן הפרדות וחיבורים מחדש בנפש ובתודעה שהן מבנים מופשטים הרבה יותר – זה קשה בהרבה.

ובכל זאת, לאט לאט, משהו מתחיל להשתנות: הגוף מתחזק והופך אלסטי יותר, בהדרגה האיברים השונים בגוף מקבלים עצמאות וחופש פעולה משל עצמם, מבלי לגרור אחריהם עוד איברים בהכרח,
ובמקביל, יש יכולת לשלוט בהם ולהפעיל אותם בנפרד בו זמנית.
המעברים הפיסיים והאנרגטיים נפתחים בגוף, והנשימה ואיתה האנרגיה מצליחות סוףסוף לעבור בהם ולהגיע לפינות נידחות בגוף. הדם והחמצן זורמים טוב יותר, התפקוד של האיברים הפנימיים והחיצוניים משתפר.

ולרגעים פתאום משתחלת ההבנה שמרחב בגוף קשור באופן ישיר ליכולת ליצור מרחב בלב ומרחב בראש, שהיכולת לשלוט במבנים החיצוניים והגשמיים יותר שלנו משפיעה על המבנים המעודנים יותר ועל השליטה בהם.
עם הזמן מה שנתפס עבורינו בעבר כפנימי ומעודן, הופך חיצוני וגס כשאנחנו נחשפים לרובד עמוק יותר בקיום, וכך הלאה בכל פעם שאנחנו חווים את קיומו של רובד עמוק יותר, הרובד הפנימי הקודם הופך חיצוני וגס לעומתו, והולכת ומתבהרת ההבנה שזו עבודה לכל החיים וסביר להניח שלכמה וכמה גלגולי חיים.

כנראה שנולדנו לקבל את השלימות שבקלקול האנושי הזה ולהמשיך בעבודת הנמלים של הפרדה וחיבור מחדש, כדי שבפעם הבאה שמישהו בועט לנו בארמון החול וטוען שאנחנו קקה, נהיה קצת פחות מבולבלים :blink: