נמלים מעופפות

אין מה לומר, שעור יוגה הוא ללא ספק פעמים רבות שעור לחיים.
שכן, מה שאנחנו עוברים על מזרן היוגה הוא מיקרוקוסמוס מדוייק של העולם הגדול ומה שאנחנו עוברים בו, והאימון יספק לנו תמיד, הזדמנויות לבחון את האופן שבו אנחנו מתמודדים עם סיטואציות שונות בחיים.

כשאנחנו לומדים עם הזמן לחדד את הראיה ואת הקשב שלנו, אנחנו מתחילים להבין לתדהמתינו שהאופן שבו אנחנו מגיבים על המזרן, זהה לדרך ההתמודדות שלנו בחיים:

האופן שבו אנחנו מתמודדים עם כאב, עם מאמץ, עם הקושי להרפות ולשחרר, האופן שבו אנחנו מגיבים לכישלון או להצלחה, מה אנחנו עושים כשאנחנו מתוסכלים, או כשנפשנו סוערת, מה קורה לנו כשאנחנו חשים קינאה במישהו אחר שמצליח לעשות משהו טוב יותר מאיתנו – כשלומדים להתבונן, מבחינים שהאנלוגיה בין תרגול היוגה ה"תמים" שלנו ובין החיים שלנו מדוייקת עד כדי מבוכה.

שיעורים לחיים על מזרן יוגה

אז זה שהחיים שלנו ודרך התנהלותנו בהם משתקפים כמעט תמיד בתרגול היוגה, הוא דבר לא חדש, אבל לפעמים החיים עצמם מזמנים הזדמנויות לשעורי יוגה.

כשהחיים שלנו הופכים להיות רצף של שעורים ביוגה, אפשר לומר שעלינו כיתה, שכן, בסופו של דבר היוגה, היא מדע החיים ומטרתה האמיתית היא לחולל שינוי בחיינו.

בהתחלה על המזרן ואח"כ הרבה מעבר לגבולותיו: באופן שבו אנחנו מדברים לעצמינו ולאחרים, באופן שבו אנחנו חושבים, כשאנחנו נוהגים בכביש, או עומדים בתור בבנק, או מול כיור מלא כלים, באופן שבו אנחנו נעים בעולם.

בדיוק שעור כזה, לחיים וליוגה, היה לי השבוע. ממש לפני תחילתו התפתחה שיחה ספונטנית ביני ובין התלמידים על ויתור ועשיה (סתם כך, כאילו זה לא הנושא שמעסיק אותי יותר מכל דבר בעולם… :whistle: )

שאלת המעשה הנכון

נשאלה השאלה, מתי הויתור לעצמינו, כשקשה לנו, הוא רמאות עצמית, ומתי הוא נכון, ואני אמרתי שהיוגה מכוונת אותנו להתבונן כל הזמן ולראות מה הוא "המעשה הנכון" באותו רגע עבורנו, ומתוך איזה מקום הוא מגיע.

לפעמים נתבונן ונבין שאנחנו בוחרים לוותר כי זו הדרך הקלה לנו, כי אנחנו נרתעים להתעמת עם קושי, פחד או תסכול, והמעשה הנכון יהיה לקום ולהתמודד.

לפעמים, נבחין שאנחנו לא מסוגלים לבצע תנוחה מסוימת מסיבה כלשהי (בגלל מגבלה פיזית, חוסר כוח, חוסר גמישות, או מצב רוח רע…) אבל כן יכולים לבצע תנוחה חלופית שמתאימה לנו במקומה, והמעשה הנכון בשבילנו יהיה לחפש איך לתרגל אחרת באופן שמתאים לנו.

ולפעמים לפעמים, נתבונן ביכולותינו באותו רגע ובמצבינו הכללי ונבין ש"המעשה הנכון" באותו רגע הוא פשוט לא לעשות – ממש כמו בחיים…

בתגובה לאמירה זו שלי, נפלטה אל החלל אנחה בתוספת בת קול: "אוף… זה ממש מאבק" וכאילו שלא התאפקתי מספיק עד אותו רגע מלשלוף את הבהגווד גיטא אהובתי, בא המשפט הזה ומוטט את כל המעצורים שעוד היו לי:

לפעול או לא לפעול – זאת לא השאלה

כן, זה ממש מאבק. וכמו שקרישנה מסביר ומלמד את ארג'ונה על פני 700 פסוקים – החיים האלה הם מאבק, מלחמה תמידית. הם מלאי ניגודים וקונפליקטים ויש בתוכם ובתוכינו כוחות סותרים וצמדי ניגודים שאנחנו מהווים חלק בלתי נפרד מהם.

נולדנו לתוך העולם הזה, בגוף הזה – ובתוך העולם הזה, עם הגוף הזה אנחנו צריכים לפעול. אי אפשר להחליט לפרוש או להכריז על התפטרות (אם כי, מוכרים לכולנו רגעים בחיים שבהם אנחנו מוכנים לשלם כל מחיר בשביל שזה יהיה אפשרי), ובתוך החיים האלה, הדרך היחידה היא לפעול.

לפחות על פי הגיטא, השאלה היא לא האם לפעול, אלא איך לפעול, מה הוא המעשה הנכון לעשות ומתוך איזו כוונה אני עושה אותו. כך, סיכמתי את השיחה: יש מאבקים בחיים האלה שאין מנוס מלהאבק אותם.

יש בתוכנו חלקים שאנחנו צריכים למתן ולפעמים להכניע, כדי שחלקים אחרים בנו יוכלו להתפתח ולשלוט בממלכה שלנו. ויש דפוסים בחיים שלנו, שאין לנו מנוס מלשבור אותם ולסגל לעצמינו הרגלים חדשים וטובים יותר כדי שבסופו של דבר נוכל להתעלות מעל כל הדפוסים וההתניות.

נמלים מעופפות

השעור התחיל, ואני עברתי בין התלמידים ותיקנתי דפוסים פיסיים שחוזרים על עצמם. דפוסים שזה התפקיד שלנו לתקן אותם: גב תחתון שנוטה להתרוקן, צלעות שקופצות החוצה בכל הזדמנות, ברכיים שננעלות באופן אוטומטי – כל אחד והמאבקים הפרטיים הקטנים שלו.

יש מאבקים שאין לנו ברירה אלא להאבק אותם, מתוך אמונה מלאה בדרך שלנו וללא היצמדות לתוצאות הפעולה שלנו – חזרתי מידי פעם בקול רם מרוצה מההקשר המוצלח שהתרחש בין השיחה לתרגול.

בעוד השעור זורם לו, כשהשיחה ההתחלתית שזורה בו כחוט השני, שמנו לב שהחדר מתחיל להתמלא בנמלים. נמלים מעופפות שחודרות דרך חריץ קטן מתחת לדלת. המוני נמלים, אלפים, שגודשות את הרצפה כולה ומעופפות באוויר.

ובעודי, מנסה להתעלם מהתופעה המעופפת הנ"ל, ומהתכונה הערה של נמלים בכל מקום ותלמידים שמעבירים את המזרונים שלהם ממקום למקום בחדר, מנסה לשמור את התודעה שלי צלולה כקריסטל – אני קולטת שאני עושה את זה – מנסה להדחיק את המצב הקיים, להתעלם מהמציאות הזאת, לא לעבור דרכה, ולא לפעול ביחס אליה, למרות שברור שהמצב דורש התייחסות.

לבסוף, כשהתלמידים היו שקועים בהסרת נמלים מהמזרן, וקוטל החרקים שמותקן, לא עלינו, בחדר, השמיע קולות של מכונת יריה על אוטומט והפיץ ריח של מנגל, הבנתי שיש לי כאן מקרה קלאסי של סיטואציה מהחיים שהיא שעור יוגה, למעשה, ממש אותו השעור שניסיתי ללמד במקביל.

"יש מאבקים שאין לנו ברירה אלא לעבור דרכם"…אמרתי שוב, וכאילו שמעתי לראשונה את מה שאני מזמזמת פה שעור שלם.

שלוות הפעולה הנכונה

ושם, אחרי דקות ארוכות של אי שקט כללי והמוני נמלים שהתקבצו סביבנו, עצרתי את השיעור וחייתי לרגע את הבהגווד גיטא.

יש כאן מצב, אמרתי להם, מצב מציק ולא נעים. הוא מפריע לנו לנהל את השעור כסדרו. ולנו יש אפשרות לומר: "אי אפשר להמשיך, ככה לא מתרגלים יוגה" או לתרגל אותה אחרת. להתבונן, לעשות שינוי ולהמשיך.
וכך, מחליפה מבטים של הסכמה עם עשרה זוגות עיניים נוצצות מהבנה, כאלה שנפל בהן אסימון של למידה – כיבינו את האורות ותרגלנו מדיטציה בחושך עד סוף השעור.

זאת היתה אולי המדיטציה העמוקה והשקטה ביותר שתורגלה בקבוצה הזאת. ולדעתי, אין זה מקרי שכך היה: יש משהו בהתבוננות במצב שלך ברגע נתון, בזיהויו ובבחירת המעשה המדוייק לאותו הרגע – משהו שמביא איתו שקט גדול ושלווה.

כשאנחנו שם במקום הזה, לאורך זמן, ברציפות – אנחנו במדיטציה, ולא חשוב מה באמת אנחנו "עושים" באותו רגע בחיינו החומריים.

כשנגמר השעור והדלקנו את האור, היה החדר ריק לחלוטין מנמלים, הן פשוט נעלמו כלא היו, כמי שסיימו את תפקידן בשעור והתעופפו הלאה "ללמד" משהו את המתלמדים הבאים :getlost:

אנחנו, היינו שקועים בשלווה גדולה, כאילו לא נתקלנו בנמלה מעופפת מימינו, שלווים כמי שבחרו לפעול את הפעולה המדוייקת לזמן ולמקום מסויימים.

יש הרבה פסוקים מופלאים בגיטא שסובבים סביב הנושא הזה, אבל המשפט הזה, חרוט עמוק בליבי, ומיטיב לתאר אותו טוב מכולם בעיני:

"בנטשו, את ההתקשרות לפירות פעולותיו, הוא תמיד מסופק ובלתי תלוי בדבר.
אף כי שקוע בפעילות, כמוהו כמי שאינו עושה דבר.
חופשי מתשוקות, נפשו מרוסנת, והוא משולל התאוות לנכס ופועל לפי צרכי הגוף בלבד, אין החטא דבק במעשיו.
כי ישבע רצון מן ההישג אשר הושג באקראי, מתעלה על השניות, חפשי מקינאה, שווה נפש אל מול הצלחה וכישלון, אף כי יפעל – אדם כזה אינו נכבל"

_{הבהגווד גיטא, פרק 4, 20-22}