להוציא את הכלב

פחות או יותר מהרגע הראשון שעמדתי על דעתי (ועמדתי עליה מהר מאוד), רציתי כלב: בכל ארוע או הזדמנות לקבל מתנה ביקשתי כלב, בכל חג ומועד התחננתי לכלב (השיר, כמה שרציתי כלב של אריק איינשטיין הוא לשון המעטה לכמה שרציתי כלב – רק שבמקרה שלי, אבא לא הביא לי אפילו חתול קטן)

התשובה שקיבלתי מאבא שלי (כי אמא שלי בעצמה ניסתה כמה פעמים להביא כלבים עזובים הביתה, ללא הצלחה), היתה, שכלב הוא לא מוכן להחזיק בדירה בבניין וכשנעבור לבית פרטי, אז יהיה כלב – כמובן שלקח לי 12 שנה בערך להבין שהבית הפרטי הוא פיקציה מוחלטת – החלום ושברו.

והנה, לפני שבוע בדיוק, מצאתי במהלך טיול בצפון כלבון נטוש – מואיז

ועכשיו, אחרי שנים רבות כל כך של כמיהה לכלב, יש לי אחד בחצר, ואני לא יכולה להחזיק בו…. ממש קלאסי.. :unsure:
בכל אופן, בינתיים, בזמן שהוא שוהה כאן ואני מחפשת לו בית אני מתוודעת למושג ידוע שכל חיי משך את תשומת ליבי ומעולם לא יכולתי לחוות אותו בגוף ראשון – להוציא את הכלב
הפעולה שבגינה כל הורה חושש להביא כלב הביתה – מי יוציא את הכלב?? וכל ילד, לאחר שנשבע בכל היקר לו לאהוב, להוקיר בחולי ובעוני ולהוציא את הכלב, בשרב ובקרה – וודאי שומע מהוריו השכם והערב – צריך להוציא את הכלב, זוכר שהבטחת שתוציא את הכלב?, תורך להוציא את הכלב…

מאחורי ביתי יש מן גן יפה שפרוס לאורך הרחוב ובו שבילים מתפצלים ומדשאות, פינות ישיבה מקורות במטפסים נשפכים וטובלות בירק ולשם, לפחות שלוש פעמים ביום – אני מוציאה את הכלב.
פרקי הזמן האלה הקצובים שיש להם מטרה מאוד ספציפית, הופכים להיות חלק בשגרת היום, דבר שצריך לעשות, דבר שמתרגלים לעשות, ומתישהו, דבר שמחכים לו, כי הוא קבוע בחיינו ומוכר, ויש לו משך ידוע מראש ללא הרבה הפתעות, ובסופו של דבר אתה מרגיש בו בבית.
אז אחרי הרטינה שבאה בעקבות המחשבה הטורדנית שתמיד מפריעה את מנוחתי באמצע משהו "חשוב" – אני והכלב יוצאים לסיבוב, ואני שוקעת אל תוך השקט המדוד הזה.

בשלב מסויים, עלה בדעתי שהרבה פעמים, אני היא זאת שצריך להוציא, לפחות כמוהו אם לא יותר, לשלוף אותי לרגע החוצה מהמחשבות והעיסוקים "הדחופים" ולהזריק לי מנה של החיים כפי שהם: שמיים, אדמה, רוח, צל ושמש, ציוציי ציפורים, פיפי וקקי.

וככה, אני מוציאה את הכלב, והוא מוציא אותי, ואנחנו פוסעים לנו בשבילים לאט, בלי מטרה מסויימת, מתעמקים בשיחי ארץ ישראל ובשאר הצמחיה, פה ושם מרימים רגל ואחר כך מרחרחים את הסחורה.
לפעמים, אנחנו פשוט נעצרים ככה סתם ותוקעים את אפנו בחלל, מריחים משהו, שאין לו עדיין צורה או שם, אבל הוא שם, מתקרב או פשוט נמצא באוויר.

לפעמים הוא מוביל אותי בנחישות כזאת, כמו קיבל מידע סודי ממקורות יודעי דבר ויודע בוודאות שהכיוון הוא לשם, ולפעמים אני מובילה לכיוון מסויים, כדי להצדיק איכשהו את תואר בעלת הבית הזמני שהוכתרתי בו.
מידי פעם, אנחנו סתם יושבים על ספסל ומחזיקים ידיים, מתבוננים, שואפים ונושפים.

על השביל מולנו, אנחנו פוגשים זוגות יצורים כמונו: כלבים שהוציאו את הבעלים לסיבוב אוורור, במסווה של אנשים שהוציאו את הכלבים שלהם לסיבוב צרכים.
ונראה, שעמוק בפנים, כל אחד מאיתנו (ההולכים על ארבע וההולכים על שתיים) יודע בדיוק את האמת וממשיך לשחק את המשחק כדי שהבועה הזאת תמשיך להתקיים.

ולנו, מועטי הרגליים ימשיך להיות תרוץ טוב, להוציא את עצמינו החוצה, לזמן מוגבל, שבו הכל ממתין בצד: החיים, הטרדות, המטלות – כדי שנוכל להמשיך להיזכר (לפחות 3 פעמים ביום), שכל עולם המשמעויות המורכבות שלנו, שאנחנו קוראים לו מציאות קיים בעיקר במוחנו ובטח אינו היחיד (שלא נאמר אינו זה האמיתי).

וממש כמו באימון יוגה טוב, שיתחיל לפעמים בתחושה של משימה שצריך לבצעה, שיהיה חם מידי לבצעו בקיץ וקר מידי להוריד בשבילו את הגרביים בחורף, והוא ידרוש להשאיר בצד את כל עיסוקי החיים לשעה קלה ולמשוך אותנו הרחק מעניינינו הבוערים.

וכשנחזור הביתה, אל "החיים שלנו", נוכל לחזור פשוטים יותר עם ריח אדמה ופריחה, עם קולות שנמצאים שם ברקע, ששכחנו זה מכבר להקשיב להם ועם זיכרון של התבוננות, שאיפה ונשיפה.

מוזמנים למצוא אותי גם בפייסבוק ולקרוא עוד על יוגה, להשתתף בדיונים ולהביע את דעתכם.

ליאת, יוגה ברעננה