יוגה בסלון – רעיונות לתרגול בייתי

אחד הדברים שקורים באופן  טבעי אחרי זמן מסויים של תרגול יוגה עקבי, הוא הרצון לקחת את התרגול עוד שלב אחד קדימה ולהכניס אותו עוד קצת אל תוך שגרת החיים שלנו.

זה השלב שבו תלמידים מגיעים אלי עם השאלה: אילו תרגולים הם יכולים לתרגל בבית, מה הם עוד יכולים לעשות, מתוך כל מה שאנחנו עושים בשיעור שיוכל להשתלב בתוך קצב החיים שלהם.

התנוחה הקשה ביותר

באופן לא מפתיע, אחרי שאני מציידת אותם ברעיונות, בדרך כלל, קמות ומרימות את ראשן כל הסיבות האפשריות למה זה בעצם לא יכול לקרות:

אין זמן (זו אחת הפופולריות), אין כוח, קשה לתרגל בלי מסגרת, אין כרגע תקציב לבוא לעוד שיעור בשבוע, לא נמצא הזמן והמקום השקט והנטרלי לתרגול ועוד ועוד (בינינו, תמיד יש לנו בראש יותר סיבות למה לא לתרגל, מאשר למה כן :sideways: )

והאמת, כמו שקראתי אתמול בבלוג מצוין של מישהו אחר: "התנוחה הקשה ביותר ביוגה, היא לפרוס את המזרון שעליו מתאמנים".

(אני תמיד טענתי שהדבר הקשה ביוגה הוא להוריד את הגרביים, עוד לפני שקראתי שמורה דגול אחר הכריז על המשפט הזה) – והכוונה היא כמובן זהה:

הדבר הקשה ביותר הוא ההחלטה, גיוס הרצון הפנימי והכוונות שלנו, לקום ולעשות משהו בשביל התרגול שלנו – עכשיו.

להרחיב את גבולות המזרן

הבעיה היא שלכולנו יש בראש רעיונות סדורים ל- "איך התרגול שלנו צריך להיראות" והיצירתיות בשטח הזה היא כמובן חסרת גבולות:

אנחנו מחליטים שתרגול נכון חייב להיות על המזרן שלנו ואם לא, אז לא שווה לתרגל אותו, או שהוא חייב להתבצע בשקט מוחלט, ואם לא נקבל אותו אז כנראה שלא שווה לתרגל, או שהוא חייב להתבצע כשהבית ריק מאנשים.

ולכן עד שכל הילדים לא הולכים לבי"ס והבנזוג מסתלק לעבודה, אנחנו לא מתרגלים, ומתוך חשיבה של הכל או כלום – כמובן שאנחנו בוחרים בכלום.

אבל העניין הוא, שביוגה כמו בחיים, אין שום דבר שקורה בקפיצות טרנס-אטלנטיות פתאום, ובין נקודה א' לנקודה ב', תמיד יהיה איזשהו תהליך, דרך לעבור, צעדים בדרך אל:

כל דבר בעולם קורה באופן הזה, ואין שום סיבה שזה יהיה שונה כשזה נוגע לתרגול שלנו.

גם נבט שנובט ופורץ יום אחד מהאדמה אל אויר העולם ואל מעל פני השטח היה קודם זרע ועבר תהליכי הבשלה וצמיחה פנימיים, עם התפתחות בלתי פוסקת, עד שהגיע לשניה הזו שבה פרץ החוצה – זה ברור לנו שכך זה קרה, גם אם לא ראינו את זה קורה.

ובתרגול שלנו מה? משהו מתחיל לקרות לנו בעקבותיו, בד"כ קטן כזה ופנימי, כזה שאי אפשר להניח עליו את האצבע.

אי אפשר לצפות מאיתנו, שממצב של תרגול שבועי, נעבור בבת אחת לאימון יומיומי במשך שעות – זה פשוט לא קורה כך, וכאשר זה כן קורה כך, זה ברוב המקרים קורה לא נכון.

גם אנחנו צריכים לעבור איזו התפתחות, תהליך, שבו אנחנו מכניסים כל פעם עוד קצת מהתרגול אל החיים שלנו, מרחיבים עוד קצת את גבולות "המזרן" שלנו ונותנים לו לפלוש אל שטחים בלתי כבושים מהחיים שלנו.

הרגלים קטנים ובלתי נראים

בהתחלה אנחנו מנצלים, רגעי ביניים כאלה, מרווחים קצרים של כמה דקות, אחרי שסיימנו עם משהו ולפני שמשהו אחר מתחיל, וממלאים אותם עם משהו מהתרגול שלנו.

מצמידים אותו בקטן אל איזושהי פעולה קבועה שאנחנו מבצעים ממילא במשך היום: כל יום לפני/ אחרי צחצוח השיניים, כל יום לפני או אחרי שאנחנו שותים תה או קפה, כל יום בתום מהדורת החדשות.

הופכים אותו לאט לאט לעוד אחד מההרגלים הקטנים והבלתי נראים שלנו במשך היום או כמו שחברתי נורית אומרת: הרעיון הוא להצליח לדחוף את כף הרגל בדלת, אח"כ לאט לאט, גם שאר הגוף מתחיל להיכנס.

אז אנחנו מתחילים בכמה דקות תמימות עם משהו מתוך התרגול שלנו, והרבה פעמים לאט לאט, נמצא לנו הרצון והמקום להאריך אותן, או ליצור עוד מוקד תרגול קצרצר במועד אחר ביום.

לאט לאט אחרי שדחפנו כף רגל חצופה בדלת, גם השוק שלנו נכנסת ואחריה כל הרגל, וצד אחד של האגן – והנה, אנחנו כבר עם חצי גוף יותר בתוך התרגול שלנו מאשר היינו פעם.

וכשאנחנו דוחפים כף רגל אחת, והיא נראית לנו קטנה וחסרת משמעות בהשפעה שלה, חשוב להזכיר לעצמינו, שאם אכן נצליח להשחיל את כף הרגל בדלת נהיה כף רגל אחת יותר בתרגול שלנו מאשר בעבר, וזה טוב יותר מאשר שומדבר: דלת סגורה ללא כף רגל :ninja:

כי כמו בחיים, גם כאן, 60% טובים יותר מאפס, ו- 40% תרגול גם הם טובים יותר מכלום, ו- 10% תרגול טובים בהרבה משומדבר (!!)

למה? כי הם אומרים שאנחנו "פרסנו את המזרן" וצלחנו את השלב הקשה ביותר בתרגול, את שלב ההחלטה והרצון הפנימי לעשות משהו עבור האימון שלנו – עכשיו

ו- עכשיו, זה אומר בתנאים הנתונים, ככה, איפה שאנחנו נמצאים בתוך החיים שלנו: בין המקלחת של הילדים והכנת ארוחת הערב, בין ההסעות לחוגים, בזמן שהילדים רואים טלביזיה וכ'

או כמו שקראתי פעם איפשהו: "תרגול טוב עובד ע"פ עיקרון המקלחת – טוב עשר דקות ביום, מאשר שעה פעם בשבוע" :silly:

לחלוץ נעליים ולהתחיל

אז בדיוק עבור המטרה הזו, קיים הסרטון שהבאתי כאן למעלה, והוא גדוש ברעיונות יפים שנועדו למלא כמה דקות שפינינו לעשות משהו עם הגוף והנפש שלנו – משהו שלא דורש מאיתנו להזיז שומדבר בבית, או להחליף בגדים, או לפנות את הבית מדייריו, או לפנות שעה תמימה מזמנינו או רחמנא לצלן לנתק את הנייד שלנו (למרות שאני אישית מעודדת אתכם בחום לנתק אותו).

הסרטון הזה מראה איך אפשר פשוט לבוא הביתה, לחלוץ נעליים, לבחור לנו מיקום שמתאים לנו (כיסא, שולחן, ספה, מזנון, שטיח) ולעשות משהו קטן בשביל עצמנו

אם זמננו קצוב, נוכל לשהות דקה או שתיים בתנוחה אחת ולהמשיך הלאה עם סדר היום ואם פתאום נפתח לנו חלון של זמן, נוכל לשהות יותר בתנוחה, או להוסיף תנוחה נוספת – והכל זמין וכשיר לשימוש, במגרש הבייתי שלנו, באיזה אופן שמתאים לנו באותו רגע ולכמה זמן שנרצה.

מוזמנים להתנסות ולהיות גאים בעצמכם שצלחתם את הקשה מכל: פרסתם את המזרן (השולחן, הכיסא או המזנון) ובואו כמובן לספר ולשתף :yoga6:

ליאת, יוגה ברעננה