מסדר מה אתה צריך, לא מה אתה רוצה

לפני זמן לא רב, יצא לי לראות את סרטו של אבי נשר פעם הייתי.
אחת הדמויות המרכזיות בסרט היא דמותו של יעקוב ברייד (המשוחקת ע"י אדיר מילר), שדכן ששרד את השואה ועלה ארצה מרומניה, שמנסה למצוא שידוכים עבור אנשים בכל מחיר, גם כשברור שאין כל התאמה בסיסית ביניהם.

במסגרת ההתעקשות הזאת, יש משפט קבוע, שהוא שב ומדקלם לאורך הסרט ללקוחותיו המחפשים אהבה, כשהמועמדים לשידוך לא נראים להם: "תראה אדוני, אני מסדר אותך, מה אתה צריך, לא מה אתה רוצה" (נהגה כמובן במבטא רומני כבד).

המשפט הזה, חוזר שוב ושוב על עצמו מול לקוחות שונים שמגיעים אל השדכן, ויוצר אימפקט מצחיק מריר, על ההתנשאות הזאת של מישהו שמאמין שהוא יודע מה טוב בשבילך יותר טוב ממך, על הרפליקה המשוכפלת של משפטי מפתח שאמורים לעשות את העבודה ולשכנע אותך ועל הניסיון למכור לאנשים את מה שאין לו מחיר בעולם – אהבה.

בתום הסרט, למרות הנושאים הרציניים שמטופלים בו, נשארתי עם תחושה קלילה, שרמזה שלא נראה שאמשיך לגלגל את הסרט והדמויות במחשבתי כמו שקורה עם סרטים שמשאירים עלי רושם רב.
אבל כמה ימים אחרי הצפיה בסרט, מצאתי את עצמי מגלגלת מחשבות אודות המשפט האחד הזה, המשמעויות השונות וההקשרים שיכולים להיות לו  לחיי.

וכמו שכבר כתבתי בפוסט אחר, לפעמים לא צריך יותר ממשפט אחד משמעותי כדי להצדיק את ראייתו של סרט, קריאתו של ספר, נוכחות בפגישה או מסיבה משעממת.

מבחינתי המשפט הזה, היה ההצדקה שלי למפגש עם הסרט הזה, מכיוון שהוא הוביל אותי חזרה אל עצמי, אל חקר נפשי ותודעתי ואל היוגה שלי – הדבר האחד בחיי, שבוודאות מרחיק אותי מסבל ומקרב אותי אל ה-אושר, חסר התנאים ונטול הגבולות.

המחשבה המרכזית שהסתובבה בראשי בהקשר הזה, היתה שגם המורה ליוגה הוא קצת כזה: רואה את התלמיד שלו ומחוייב להנחות אותו אל מה שהוא צריך, לאו דווקא אל מה שהוא חושב שהוא רוצה.

במקור, כשהוראת היוגה עדיין לא היתה מקצוע, זה היה תפקידו של הגורו באופן חד משמעי: לראות את תלמידיו, באופן צלול ונטול אינטרסים, כמי שהלך בעבר בעצמו בדרך הזאת, ולהנחותם אל עבר מה שנכון עבורם.

בעולם היוגה יש דיבור נרחב אודות מה שנעים לנו (דהיינו מסב לנו עונג) ומה שנכון לנו, שני מושגים, שללא ספק לא תמיד יושבים בכפיפה אחת, ומאלצים אותנו לבחור ביניהם.
ותפקידו של הגורו, כמי שניחן בתודעה צלולה וראיה בהירה, היה לראות, מה יגרום לנו עונג רגעי וחולף ומה יביא לצמיחתנו ויקדם אותנו בטווח הארוך, ולעזור לנו לעשות את הבחירות הטובות לנו.

גם היום, בעידן שבו הוראת היוגה הפכה למקור פרנסה, ומורים ליוגה "מונפקים" תחת כל הולמס פלייס רענן – תפקידו של המורה ליוגה הוא לראות באופן הבהיר ביותר שאפשרי לו את תלמידו ולסדר אותו מה הוא צריך, לאו דווקא מה הוא רוצה…. :unsure:

מה שכמובן מורכב יותר בתקופתנו, שכן, גורואים אורגינל הם מצרך נדיר, ומאלה המעידים על עצמם ככאלה, כדאי לרוב להתרחק.

אף אחד מאיתנו, המורים ליוגה הוא אינו גורו. אנחנו אנשים שכמו כולם, הולכים בדרך, שואלים שאלות, טועים וחוקרים את העולם, מתנסים בו ומושפעים ממנו.

חלקינו הולכים בדרך היוגה יותר זמן מאחרים ומתעורר בנו הרצון להעביר את החוויות והידע שאנחנו רוכשים לאורך הזמן עם התרגול שלנו, לאחרים בתחילת דרכם – ולא תמיד אנחנו יודעים מה טוב עבור האחר.

תפקידנו כמורים הוא ללמד את תלמידינו כיצד להקשיב היטב לעצמם ולחדד היטב את ההתבוננות שלהם, כדי שיוכלו בעצמם, במו גופם, נפשם ותודעתם, לדעת מה נכון עבורם, ולקחת על זה אחריות מלאה ושליטה.

אבל מה לעשות, בשביל לחדד את ההתבוננות והקשב כדי לראות ולשמוע את אותו מקום נקי וצלול בתוכנו, את אותו מקור בלתי נדלה של עוצמה, אנחנו צריכים להפקיד את עצמינו בהתחלה בידי מורה שיתן בידנו כלים ויתווה עבורנו מסלול ללכת בו, שביל להתקדם עליו…. – לא פשוט כאמור.

זה משאיר את אלה הבוחרים במקצוע ההוראה (לדעתי בכל תחום ובפרט ביוגה) עם שליחות ואחריות מאוד גדולה.

בעיני, מורה טוב, הוא זה שמתוך עבודה פנימית, ארוכה, עקבית ורצינית עם עצמו, יכול לנקות ולהצליל את תודעתו מספיק כדי לראות את טובתו של תלמידו לנגד עיניו ולהנחות אותו בכנות, גם כשזו מתנגשת לפעמים עם טובתו הפרטית של המורה או דעותיו האישיות.

למזלי (ונראה לי שלמזלם של רוב מורי היוגה), יש לי את היכולת לבחון את הסוגיה הזו משני צידיו של המתרס: כתלמידה וכמורה.
ולאורך השנים בהם אני הולכת עם מורתי, והיא מלווה אותי, אני חווה על בשרי סיטואציות בהן אני נדרשת, ומכוונת ע"י המורה שלי לבחור במה שנכון לי (לדעתה, המוערכת עד מאוד בעיני ) ולוותר על מה שנעים לי, או נראה לי נכון באותו הרגע.

לא תמיד אני מסכימה איתה כמובן: לא תמיד זה פשוט לי, לא קל לוותר על הרגל עיקש שנצמדתי אליו, או על ביצה תובענית שמתחשק לי לשקוע לתוכה ולא בא לגייס מתוכי כוחות לצאת ממנה.
לפעמים אני באמת מקשיבה ובאופן מודע, מגיעה למסקנה אחרת ממנה באשר למה שנכון לי באותו רגע.

אבל לרוב, אני יודעת בפנים, גם כשאני נאבקת, שיש כאן זוג עיניים ולב שרואים אותי וקוראים לי לבחור במה שאני צריכה על פני מה שאני רוצה.

והפורמט הזה, של הדרכה ארוכת שנים שמלווה אותי ברכות ועיקשות כאחד, מהווה עבורי בסופו של דבר מודל לחיקוי כשאני עוברת אל צידו השני של המתרס כמורה, כדי ללוות בעצמי את תלמידיי.
ואני מתנהלת בעולם כמורה, כשהמורה שלי, ומודל היחסים שלנו הולך איתי בתוכי ומשמש נר לרגליי.

כפי שהוא מתקיים, ככל הנראה, בקירבם של הרבה מורים ליוגה שנושאים בליבם את מודל יחסיהם עם המורה שלהם ונשענים עליו ביחסיהם עם תלמידיהם. (אז מי אמר ששכפול עצמי לא אפשרי )

גם אני כמורה מנסה לראות את תלמידיי וטובתם בצלילות מירבית, ולהנחות אותם בדרך היוגה, שהיא בראש ובראשונה הדרך לאיזון.

אני משתפת אותם בדעתי, ממליצה להם כמיטב הבנתי על מה שנראה לי נכון עבורם, אבל יותר מהכל, הנחייתם בדרך היוגה מתבטאת בעיני ביכולת ללמד אותם לרכוש את אותו קשב והתבוננות פנימיים שינחו אותם בתורם לבחור במה שנכון עבורם.

כדי לסכם, נראה לי מתאים מאוד לסיים עם שיר מוכר, שמהווה אחת מאבני היסוד הרבות של עולמי המוסיקלי.
שמעתי אותו על גבי תקליטים וקלטות רבות, הוא הושר בפי כנערה מתבגרת זיליוני פעמים, ובכל זאת, רק השבוע התפניתי לשמוע את המסר שלו שאומר בגדול:
"העולם לא תמיד מסדר אותך מה אתה רוצה, הוא מסדר אותך מה אתה צריך" :silly:

[yt]EM_p1Az05Jo[/yt]