אצלי בבית המחשב תמיד פתוח.
גם בלילות, כשאני מכבסת ותולה את כל מה שעבר בתודעתי בשלושת העשורים האחרונים, הוא עסוק.
תמיד יש איזה משהו שיורד בדיוק מהרשת שצריך להשאיר את המחשב פתוח כדי לא לעצור חלילה את גדילתו, או תהליך ניקוי שתופס את הזיכרון או דגימה של חומרים מתוך המצלמה אל המחשב שלוקחת זמן ומקום….תמיד יש משהו… המשך »

"הו נפשי, הישמרי בצעדייך, בעולם הזה איש אינו שייך לך…."  (משפט מתוך ראגה הינדית)

לילה עירני שנגמר עם שחר.
אני מתעוררת לעמל יומי. לעבודת בוראי – עבודת חיי.
אני מורידה את התחבושות שחבשתי  אתמול את הלב הפצוע ומדביקה במקומן פלסטר קטן, עם ציורים של פינוקיו, אבל עמיד בפני מים.
בהפגנתיות אני מדביקה אותו, למרות הפצע הפתוח, למרות הדם – כמו אומרת לו בהתגרות: עכשיו אתה בריא וזהו!

המשך »

"לא יוצא לך לפעמים, ככה, ללכת לאיבוד או להרגיש אבוד?"
"לאן אני יכול כבר ללכת לאיבוד, כשאלוהים כל הזמן איתי?"

נכון…. אני נזכרת, כמה קל לי לשכוח, וכמה אצל אנשים מהודו, הדבר הזה טבוע חזק בנשמתם, ספוג בתרבות, מבטן ומלידה.
איתי אלוהים משחק מחבואים. הוא תמיד מתחבא טוב טוב ואני תמיד עומדת וסופרת.
מי שעומד מלפני, מאחורי ומצדדי, הוא העומד. אני פוקחת עיניים, מסתכלת מסביב.
מחליטה למצוא אותו ויהי מה. בכל מקום.

המשך »

אימון יומיומי, לא חשוב באיזה תחום, הוא מערכת יחסים שלמה, ומרגע שהוא הולך ומתבסס כדבר קבוע בשגרה, אנחנו מקיימים בינינו יחסי אהבה-שנאה לתפארת. כמה מילים על מערכת יחסים עם מדיטציה ועל הדרך לזוגיות טובה איתה.

כשהאהבה שלך הופכת להיות המקצוע שלך, אחד הדברים הראשונים שקורים לך הוא שאין לך זמן בשבילה.

אל המסקנה הזו הגעתי מתוך שיחות ממושכות עם אנשים, חברים וקולגות שעוסקים בכל מיני תחומים הממלאים את חייהם עד תום.

כיוון שבמקרה שלי, ביוגה עסקינן, ימיי התמלאו בשעורים, בעבודה מבורכת, ומאלצים אותי להתרוצץ לא מעט מממקום למקום, כשהדבר הראשון שנפגע הוא האימון האישי: הזמן הנקי, הבלתי נגוע בו אני צוללת פנימה כדי להתמודד עם המחסומים הפנימיים, כדי לשבור את הקבעונות והדפוסים העמוקים שלי וכדי להתקדם בדרך שלי קדימה ופנימה. המשך »

בסוף הסדנא, ממש לפני שהתפזרנו כל אחד לדרכו, קיימנו שיחת סיכום וניסינו לעבור בראשי פרקים על כל הנושאים שעסקנו בהם.
וממש לקראת סיום, דיברנו על מונח "השיבה הביתה". השיבה לבית הפנימי, למסע חזרה הביתה אל הלב.
דיברנו על  תרגול מדיטציות תוך התמקדות בלב, על היכולת לנשום ולהרחיב את הלב בכל פעם שאנחנו חשים חוסר חיבור, מנותקים או זרים.  שוחחנו על האפשרות לעשות זאת בכל לילה לפני השינה: במקום להעביר את דקות העירות האחרונות במחשבות על היום שהיה או היום שיבוא, פשוט להניח יד על הלב, לנשום לתוכו, ולחזור הביתה. להרגיש בבית.
אז כשככה התחלתי להרגיש איך קסם הסדנא הולך לאט לאט ומיטשטש ע"י החיים, או אם תרצו, משכך הכאבים שהיוותה הסדנא הזו הולך ומתפוגג ואני עומדת שוב, מול אותם החיים, אותם הבעיות, ראיתי בפייסבוק את הפרופיל של המורה ושל עוד כמה ממשתתפי הסדנא, וכתבתי לו הודעה קצרה בה אני אומרת שמילות החכמה שלו הולכות איתי ושאני מודה לו על הנדיבות והרגישות.
המורה שהיה עדיין בארץ, ראה שאני אונליין ופנה אלי בצ'אט של האתר, להודות לי על ההודעה. ואחרי כמה משפטי סמול טוק על החיים, על הוראת היוגה ועל כניעה נפרדנו לשלום.
have a safe journey home , איחלתי לו.
you too הוא אמר, you too ……

אנחנו יצורים מוגבלים, הוא אומר.
מוגבלים ביכולת התפיסה שלנו, מוגבלים ביכולת ההבנה, מוגבלים ביכולת הראיה והשמיעה.
מוגבלים בזמן.
כמו אוויר הכלוא בתוך בלון, אנחנו מסתובבים בתוך הגוף שלנו, משוכנעים שהבלון שלנו הוא יחיד ומיוחד, שהוא טוב יותר או טוב פחות מבלונים אחרים, ובפנים, יש אוויר. ממש כמו זה שבחוץ או בתוך כל בלון אחר.
כשהדבר היחיד שמפריד בין האוויר שבתוך הבלון שלנו ובין האוויר שבחוץ, הוא חתיכה של גומי. המשך »