אחד הדברים שאני מתכננת לכתוב עליהם זה זמן, הוא עובדה מעניינת ששמתי לב אליה.לפעמים, אנשים נוהגים באופן מאוד חומרני עם ענייני הרוח. כלומר, אפשר להיות מאוד חומרניים, אפילו לגבי החיפוש הרוחני.

את כולנו מניע הרצון להשיג משהו בחיים. אנחנו רוצים להשיג עושר, רכוש, עבודה טובה, כסף, מעמד, הנאה, חברים, כוח, שליטה.

אבל האמת היא, שגם החיפוש הרוחני עשוי לעתים להפוך מאוד הישגי. אנחנו רוצים להשיג בו שחרור, שלווה, שקט, בריאות, אמת ולפעמים אנחנו הופכים מאוד חמדנים אפילו ביחס לאלה. המשך »

אנחנו יצורים מוגבלים, הוא אומר.
מוגבלים ביכולת התפיסה שלנו, מוגבלים ביכולת ההבנה, מוגבלים ביכולת הראיה והשמיעה.
מוגבלים בזמן.
כמו אוויר הכלוא בתוך בלון, אנחנו מסתובבים בתוך הגוף שלנו, משוכנעים שהבלון שלנו הוא יחיד ומיוחד, שהוא טוב יותר או טוב פחות מבלונים אחרים, ובפנים, יש אוויר. ממש כמו זה שבחוץ או בתוך כל בלון אחר.
כשהדבר היחיד שמפריד בין האוויר שבתוך הבלון שלנו ובין האוויר שבחוץ, הוא חתיכה של גומי. המשך »

באמצע היום קשה
בוקרם של הדברים, הירוק
מוטל מאחורי
לילם הצלול עוד רחוק
חייבת להיות
לרגע הזה באמצע היום
עדנה מסוימת
מוכרח להיות לו מקום
המשך »

יש אנשים שאין להם מספיק כלים להתמודד עם מצבים של תסכול.
אין להם מילים לזה, אין להם מודעות לזה שאף אחד לא מבין את התסכול שלהם, לא אכפת להם מכלום וכשהם כועסים, הם כועסים על כולם, ומראים את זה לכל העולם.
יש אנשים שבאו לעולם לפני 5 שנים, ואז התנהגות שכזו מצביעה על כך שההתפתחות שלהם תקינה והצמיחה שלהם בשיאה, והם לומדים שלמרות שמגיע להם להיות במרכז העולם, זה לא תמיד כך.
יש אנשים שהגיעו לכאן לפני 30, 50 או 80 שנה, ובכל זאת, לא למדו מאז גיל 5, איך להתנהל עם הכעס שלהם, ומה לעשות כשמשהו מתסכל אותם, ולידם תמיד צריך להיות המבוגר האחראי בחדר. המשך »

אחד הנושאים שמעסיקים אותי, משחר ילדותי כך נדמה לי, הוא אני ומקומי בחברה.
מאז ומתמיד הטרידה אותי השאלה למי אני שייכת: לעצמי, לאמא ואבא, למדינה?
וגלים עולים ויורדים של ריחוק וקירבה המשיכו ללוות אותי לאורך השנים והעסיקו אותי גם בעבודות האמנות שלי.
בין הרצון לשאול שאלות, לנער דפוסים, לברר אם הם מתאימים לי ולבחור מחדש, ובין הצורך לחוש שייכות, נמתח קו, שלא תמיד אפשר לאחוז בשני קצותיו. המשך »

דרך חדשה, היא דבר מרתק. כשאנחנו מתחילים ללכת בדרך כזו, אנחנו עושים זאת לרוב, עם קצה קצהה של אמונה שהדרך הזו תוביל אותנו למקום טוב.גם אם אנחנו לא יודעים בדיוק מהו המקום הזה, מה מזמנת לנו הדרך הזו, ועם מה נצטרך להתעמת ולהתמודד בה. אז אנחנו מתחילים ללכת, עם איזושהי אמונה עיוורת קטנטנה והרבה ספקות וחשדנות. ולאט לאט אנחנו מרשים לעצמינו לחוות חוויות חדשות, להקשיב, לרוקן את עצמנו ממה שאנחנו כבר יודעים ולהיפתח לרעיונות חדשים שממלאים אותנו, וככה בלי לשים לב, אנחנו הולכים בשביל, לפעמים לאט לאט, לפעמים מהר. המשך »