"צרות באות בצרורות" – כך שמעתי לא אחת בילדותי.
ובאמת עכשיו, בחודש אוגוסט, כשחם ודביק והסבלנות הממוצעת גם ככה מורדת לחצי התורן, לפעמים יש הרגשה שכל מועקות והצקות העולם התאגדו ובאו להשתעשע אצלך בסלון,
ולפעמים קשה להימנע מהשאלה המיותרת: למה אני? :sick: המשך »

אין דבר נחשק יותר עבורינו, הומו ספיאנסים מאשר האושר.
ובמיוחד בחברה שלנו, המרדף אחרי האושר הפך להיות מרכז חיינו ומתוכו נובעים עוד ועוד תתי מרדפים: המרוץ אחרי כסף, המרוץ אחרי פרסום, המרוץ אחרי אהבה, המרוץ אחרי שלווה – כולם קיימים, רק בגלל שנראה לנו, שאם רק נשיג אותם, נוכל להיות הרבה יותר מאושרים. המשך »

קודם כל, אני רוצה לפתוח בהתנצלות על הכותרת בלעז.
כנראה שלפעמים באמת באנגלית זה עובד כמו שאמרו הג'ינג'יות כבר לפני שנים.
אז אחרי שניסיתי כל דרך אפשרית לתת כותר עברי נאות בשפת אימנו, והעלתי בחכתי רק כותרים חבוטים ומסורבלים (להלן: האמנות של לעשות כמיטב יכולתי? או אמנות עשיית הטוב ביותר שלי?), נכנעתי לגלובליזציה ובחרתי שם בלעז, בשפה שבה לראשונה חדרה המחשבה לראשי, ויסלח לי אליעזר בן יהודה. המשך »

כל מתרגל יוגה, ולמעשה כל מי שמתרגל כל דרך לאורך זמן ובהתמדה, מכיר את ההרגשה, שבה הוא קם לתרגול היומי שלו עם כבדות גדולה שרובצת עליו.

כבדות בגוף, כבדות בלב, ובראש, כל כמה שניות עוברת המחשבה: "אולי בכל זאת נוותר.. נתרגל אחר כך, או מחר כך או כשהכבדות תעבור"

והוא מרגיש איך בכל שניה שעוברת הוא עומד על פרשת דרכים כל פעם מחדש ובוחר: לעזוב או לעשות. להיכנע או להילחם.

המשך »

"גברת רוזה, אלה רק החיים, ואפשר לחיות עם זה הרבה שנים"

(אמיל אז'אר מתוך "כל החיים לפניו")

אנשים נוטים להתחלק בחיים לשתי קבוצות: אלה שנוטים להזניח את חייהם ולא להקדיש זמן ומחשבה למשמעות שלהם, ואלה שנוטים לקחת אותם הרבה יותר מידי ברצינות וגודשים את עצמם ואת תודעתם במחשבות וטרדות בלתי פוסקות על מצבם בחיים ומשמעותם.
ועכשיו חידון טריוויה מהיר המיועד בעיקר לקוראים שהספיקו להכיר אותי קצת: למי מבין שתי הקבוצות האלה, נראה לכם ששפחתכם הנאמנה נוטה להשתייך? למי? למי?? :pinch: – בין הפותרים נכונה יוגרל תיק אופנתי וכדור ואליום. המשך »

האגו הזה, דופק על הדלת ולא מוותר, כמו קונס נכסים מההוצאה לפועל. לא מעניין אותו כמה זמן זה יקח או כמה פעמים יצטרך לדפוק על הדלת, ובמשך כמה זמן, בסוף מישהו יפתח, משהו יקרה.
אגרופיו הנמרצים על הדלת משגרים תמיד את אותן שאלות: למה זה מגיע לי? למה לא מגיע לי?
האם לאחוז חזק? האם לעזוב? אני מתבוננת, האם אני רואה נכון?
אני מחזקת את אחיזתי במה שהולך ונשמט, וככל שאני מהדקת אגרוף, הולך הנשמט ונשמט עוד יותר.

הרצון להישמע מתמזג בזה הרוצה להיבלע.
לפתוח את האגרוף הקפוץ, פרפר לא יכול לעוף בתוך כף יד סגורה. אני מזכירה לעצמי.
אני מתבוננת שוב ורואה: לפעמים, אני לא רוצה אותו חי. רוצה אותו מת, נעוץ בסיכה בין אוסף הפרפרים המתים היפים שלי.

מתבוננת ונזכרת:
"הו נפשי, הישמרי בצעדייך, בעולם הזה איש אינו שייך לך…"

אננדה היא המילה בסנסקריט למונח שפרושו הוא אושר עילאי או bliss באנגלית והוא מתייחס לאותו אושר עילאי שקיים בבסיס הקיום של כולנו כשאנחנו במצב שבו אנחנו רואים בברור את היותנו נפרדים מכל המבנים הגשמיים, נפשיים, ומנטליים שלנו ומעולם התופעות הגשמי ומאוחדים עם אותו גרעין פנימי ונצחי, שקיים בכל יצור ובכל דבר – שאחת התכונות שלו (כשאנחנו באים איתו במגע) היא אנדדה – אושר עילאי שלא דומה לשום עונג גשמי וזמני. המשך »

החלון הירוק הזה מולי, נראה כמו ממקום אחר כשאני מבודדת אותו במחשבה מסביבתו הטבעית, ומסתכלת רק עליו.
בעצם כל דבר כך, מחובר, מרושת לעולם שסביבו ונפרד, קיים בפני עצמו.
כך יהיו חיי תמיד, וכל הארועים במהלכם: נפרדים, קיימים בפני עצמם ומחוברים לעבר, לנסיבות, להשתלשלות ארועים ואל העתיד: איזו דרך שפרוסה קדימה ולרוחב. המשך »

זה לא חדש שהעיסוק שלי באהבה על כל גווניה ממלא חלק ניכר ממחשבותיי.
כתבתי לא מזמן על האהבה ככוח מגן ועל היכולת לחפש ולמצוא בכל אדם ובכל דבר את אותו ניצוץ טהור.
ובכן, המחשבות על הניצוץ הזה ממשיכות להטריד את מנוחתי כמעט כל יום.
ולמה אני אומרת להטריד? מכיוון שדווקא בימים קשים או ברגעים שבהם נראה שהחסד הזה איננו, נדמה לי שיש לי שליחות מיוחדת למצוא אותו, את הניצוץ הזה, את האהבה הזו שנמצאת במקומות הכי פחות צפויים. אהבה מוזרה. המשך »

יש תופעה מרתקת שאני עוקבת אחריה שנים, והיא שכשמשהו מתחיל להעסיק אותי באיזושהי רמה, הוא מתחיל להדהד בכל מקום בחיים שלי.
אני מתחילה לשמוע אותו, לראות אותו, ולקבל אותו בכל מקום שאליו אני מפנה את מבטי.
ספר שאני פותחת במקרה ונוחתת היישר על פיסקה שמתעסקת בעניין המדובר, אדם שאני פוגשת ומדבר איתי עליו, תכנית בטלביזיה שבזיפזופ מקרי בל לדעת את ההקשר שלה אני נופלת על המשפטים שמדברים על הנושא שלי וכך הלאה..

המשך »