בפסח אנשים מוציאים מהבויעדם את המילה הזו חירות, מנערים אותה משכבת האבק הסמיך שהצטברה עליה, ממרקים אותה ומתחילים לגלגל אותה על הלשון, להחליף אותה האחד עם השני, להתמסר איתה, להתפלפל עימה ולתבל בה את דבריהם.
אחרי הכל, זה החג שבו כל אדם ואדם צריך לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצריים, גם אם הוא יצא מפולין.
ברוב חגי ישראל ובפסח במיוחד יש לרובנו מושגים די ברורים אודות הטובים (להלן אנחנו!) והרעים (המצרים או העם האחר התורן) בחיים שלנו. בפועל כל החלקים בחיינו נבראו על ידי האל ומסתבר שכבר בתנ"ך כתבו על זה.
עבדים היינו
בפסח אנשים מוציאים מהבויעדם את המילה הזו חירות, מנערים אותה משכבת האבק הסמיך שהצטברה עליה, ממרקים אותה ומתחילים לגלגל אותה על הלשון, להחליף אותה האחד עם השני, להתמסר איתה, להתפלפל עימה ולתבל בה את דבריהם.
אחרי הכל, זה החג שבו כל אדם ואדם צריך לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצריים, גם אם הוא יצא מפולין.
אני מוכרחה להודות שאת פסח אני מאוד אוהבת, ולא רק בגלל האביב שמגיע ומחלחל לכל פינה, ולא רק בגלל החופש שנופל עלי פתאום ומתחבר לסופי שבוע ארוכים ומבורכים, אלא גם בגלל שמאז ילדותי אני לא ממש חוגגת אותו. לפחות לא באופן שבו חוגגים אותו רוב האנשים.
סיפור משפחתי
הורי שניהם יוצאי קיבוצים וכיוון שכך, מעולם לא ניתנה בביתנו משמעות רבה לליל הסדר ולקריאת ההגדה .
כמובן שכשהיינו אחותי ואני ילדות, נחגג ליל הסדר בחיק משפחתנו המצומצמת, וההגדות הונחו על השולחן אבל שימשו בעיקר כמניפות וכשירונים, כשדודה שלי רכובה על אקורדיון ומנצחת על שירת החלק המוסיקלי שבהגדה, למעט הפעמים הבודדות שנסענו לחגוג את ליל הסדר בקיבוץ וחזינו שוב בילדי קבוצת רקפת שהכינו את ריקוד האביב.
אבל בד"כ, נהגנו לדלג משיר לשיר בהגדה ולאכול כמובן. והיו שנים שאבא שלי התעקש להעמיד טייפ גדול בצד השולחן ולהקליט על קלטת את ליל הסדר ואח"כ להאזין לו (!!) – ואכן זה התברר כמנהג יפה ומועיל.
אחרת איך יכולנו לגלות את אותו ליל סדר שבו נשמעת המולת החג וציחקוקים ולפתע נשמע קולה של סבתי מתגבר על כל השאר כשהיא משתוממת: "זונה? מי זונה??"
בכל אופן, אני חושבת שהתמונה די ברורה, לא ספגתי רבות את מסורת החג, ובפעמים שבהם כן ספגתי אותה כשהתארחתי במקומות בהם החג נחגג כדת וכדין, לא ממש הפנמתי אותה. ואל החג הזה היהודי, לא הצלחתי להתחבר עד כה דרך היהדות עצמה.
פסח יוגי
מאז צללתי לעולם היוגה, חג הפסח עבורי הוא בכלל חג יוגי, על כל המשמעויות שלו והסיפור המלווה אותו.
החל בירידה למצריים בעקבות המצב הכלכלי,בניסיון לחפש פרנסה טובה יותר, ירידה אל עולם החומר, השעבוד שהוא מביא איתו, הסבל בתוכו שבלעדיהם לא היינו מגיעים למצב שבו היינו זועקים לעזרה ומבקשים לצאת לחופשי.
וגם היציאה הזו, הקשה אל המדבר המפחיד, ההפכפך, הגעגוע לסיר הבשר, הקושי להסתגל למצב החדש ולהבנה שבפנים אנחנו בעצם בני חורין – כל אלה התחברו אצלי מייד לעשיה היוגית שבה כל יום אני יוצאת אל המדבר הזה, בדרך הקשה לארץ זבת חלב ודבש.
גם בתוך השיח היוגי, הדיבור על פסח והשלכותיו הפך מאוד טרנדי. ואני, אני לא אוהבת טרנדים. למעשה, כשאני מריחה טרנד מרחוק, אני לוקחת את הרגלים ובורחת.
כך שעם כל הדיבור הזה על שעבוד וחירות, מצאתי עצמי שותקת (לא דבר שקורה לי הרבה) ולא מכבירה מילים.
פסוקים מושתקים
אחרי שכל מיני מחשבות ומילים נאגרות בתוכי אודות שעבוד, חירות וטרנדים, ראיתי משהו שגרם לי בכל זאת לפתוח את הפה.
ראיתי חלק משידור חוזר של תכנית שאני נתקלת בה לפעמים ובה דנים בכל פעם בסוגיה אחרת בתנ"ך. והפעם, תכנית שדנה ביציאת מצריים.
דובר שם על ספר ישעיהו ועל קבוצת פסוקים שמתארים את המצרים עצמם שחוו תקופה קשה ונפלו בידי מושל קשה וזעקו אל אלוהים, והוא שמע את זעקתם והצילם.
נאמר שם, שאנחנו היהודים, תופסים את יציאת מצריים כאחד השיאים שלנו כעם, אבל סגירת המעגל האמיתית היא גאולתו של העם המצרי. גם להם הייתה "יציאת מצריים" שלהם, בזמן שנעזרו באלוהים כדי לצאת מעבדות לחירות.
אז הבחור שהתראיין בתכנית, הקריא משפט שהוא קרא לו פסוק "מושתק" בספר ישעיהו ובו כתוב: "ויאמר ה': ברוך מעשה ידיי, מצריים עמי"
פסוק שלטענתו היה נוח לנו לשכוח מאחור ולא לתת לו תשומת לב, פסוק חשוב שבו ה', אלוהי העם היהודי קורא, לא פחות ולא יותר, לעם המצרי עמו.
פסוק שלנו מאוד קל לטייח כמי שמורגלים לראות את עצמם כעם סגולה, ואת המצרים כהתגלמות הרוע והאכזריות, והנה ה' בפרוש קורא להם עמו.
ולא זו בלבד, אותו בחור בתכנית התייחס לפסוק נוסף שמתאר את הרגע בקריעת ים סוף שבו טבעו המצרים בים ומשה וכל בני ישראל פצחו בשירה, ואלוהים אמר: "מעשה ידיי שוקע בים ואתם אומרים שירה?"
הטובים והרעים
מנקודת הראות של עם ישראל המצרים הם מקור כל רע, מנקודת ראותו של האל, גם הם מעשה ידיו.
התנ"ך נתן זמן מסך שווה לכל הפסוקים, זה אנחנו שבוחרים מה לראות, למה לתת מקום, על מה לשים דגש, ומה להשתיק.
בסופו של דבר כולם נוצרו על ידי אותה אלוהות, הטובים והרעים, הנדכאים והמדכאים. כל אחד מדכא מישהו, ומדוכא בעצמו ע"י מישהו אחר. ובסופו של יום כולנו נבראנו כאן, מעשה ידיו. (כנראה לא לחינם נאמר כי "עבד ה' הוא לבדו חופשי")
זה מזכיר לי את סיפורי המיתולוגיה ההודית (באופן מוזר אליהם אני מתחברת כ"כ בקלות…) שברמה השטחית ביותר הם טלנובלה מלאה שדים ויצורי כלאיים ובני אלים וגיבורים ורשעים – סרט הודי קלאסי.
ובעצם כל פרט בהם וכל שם, הם בעלי משמעויות וסמליות עמוקות. ותמיד, אחרי תאור החבר'ה הרעים על כל רשעותם ומעלליהם כנגד "הטובים", מופיע משפט שאומר שבעצם האל (בד"כ הייצוג האלוהי שמככב באותו סיפור) עשה אותם כאלה, בעצם הוא זה ששתל אותם כך, שגרם להם להזדמן בדרכם של הטובים.
הוא זה שעשה אותם חסונים ומרושעים, הוא זה שנתן להם כוחות, הוא זה שעשה אותם חזקים וכ"כ קשים להבסה. כך הוא עשה את האויבים שלנו בחוץ, כך הוא יצר את האויבים שלנו בפנים.
ואנחנו נלחמים, ברואי אל בברואים אחרים.
ומה שמוזר בעיניי הוא שהייתי צריכה ללכת, לחקור ולהתחבר אל תרבות רחוקה מהשורשים שלי מרחק שנות אור, כדי למצוא בסופו של דבר את הדרך להיפתח אל ידע שנמסר בתרבות שלי.
ידע שעם השנים אני לומדת להבין יותר ויותר שהוא אותו ידע. ידע אחד, שנמסר באינספור דרכים, בכתבים ובמעשים בכל התרבויות. ידע אחד – מעשה ידיו.
ליאת, יוגה ברעננה
